 |
“תחנת סטרטפורד עמוסה מאד” נשמע קולו של נהג הרכבת התחתית. “לכל באי הכפר האולימפי – אנו ממליצים לרדת בתחנת ווסט האם”. קולו האנגלי הרציני רק הוסיף לשלטים התלויים בכל מטר של הג’ובילי ליין. “זמן היציאה המשוערך מתחנת סטרטפורד [תחנת הכפר האולימפי] הוא כ-45 דקות” הוא ממשיך להפחיד דרך הרמקול.
המוחות מתחילים להדיין, הוא, היא ואבא שלו לא ממהרים לקנות את ההפחדות, בכל זאת ההליכה מסטרטפורד היא כ-10 דקות ואילו מווסט האם כ-25 דקות לכפר האולימפי. “הם משקרים, רוצים להפחית את העומס” היא אומרת. “מה שאתם רוצים” אומר אבא שלו, מצביע על המפה של הכפר ומחשב זמנים, כאשר המורא מלהיתקע 45 דקות בתחנת רכבת תחתית הומת בני אדם ניכר בעיניו.
לבסוף החלטנו פה אחד ש-TFL (חברת התחבורה של לונדון), OCOG (הועדה המארגנת של המשחקים האולימפיים), הנהג, הנוסעים האחרים והאנגלים כולם משקרים – והמשכנו, יחד עם חברת המשלחת היפנית שאבא שלו החליט לשאול אותה אם היא מהונג קונג (פדיחה), לקחת את הצ’אנס ולרדת בסטרטפורד. הישראלים לא פראיירים.
ההימור השתלם וכאשר החיילים עורכים לנו חיפוש גופני בכניסה לכפר האולימפי, אנחנו כבר רואים את האיצטדיון הנהדר בזווית העין ומחייכים חיוך מנצח לעומת כל המסכנים שתקועים עכשיו בהייק מווסט האם לכאן. הלונדונים – 1 ; team GB – אפס.
התכנון יצא לפועל ללא דופי – יש זמן לאכול, זמן להקיף את הפארק האולימפי (כארבעים דקות הליכה מקצה אחד לשני) ולהיכנס לאיצטדיון האולימפי לפני שהערב יירד.
אחרי הבידוק נעצרים באמצע הדרך בכדי להבין מי נגד מי: ממולנו האיצטדיון האולימפי שסביבו חפיר, אליו מגיעים באמצעות גשרים. משמאלנו ה-Orbit, מגדל תצפית שעיצב האומן אניש קאפור הבנוי מסלילי מתכת אדומה ואלומיניום – צופה על כל הפארק ולמרחקים, ומאחוריו אנו מבחינים בתחם האוכל העצום עם סניף של מקדונלד’ס שלא יבייש את קניון איילון. מאחורינו מתחם הבריכה, ה-Aquatic Centre, פרי עיצובה של האדריכלית זאהא חדיד, מבנה דמוי גל מרשים. ואילו במרחקים לימין עוד שפע קילומטרז’ רבוע ומבנים רבים מציצים: איצטדיון הכדורסל, הוולודרום, ה-BMX, איצטדיון ההוקי ועוד ועוד.
תחנה ראשונה – מקדונלד’ס לבנים. בזמן שהיא ואביו נאבקים על מציאת שולחן פיקניק פנוי בים של עשרות אם לא מאות מקומות ישיבה, הוא נתקל בצוות מיומן שהופך את ההזמנה למבצע צבאי מתוקתק: בחורה לוקחת הזמנה לפני התור, התור לקופה נמשך כ-20 שניות ואילו עד שסיימת לשלם כבר בחורה אחרת מחכה עם השקיות (ואפילו ההמבורגרים ללא גבינה כמו שנתבקשו). בהמשך – חס ושלום שלא תעכב את התור, שתי בחורות מגישות קטשופ, מפיות וקשיות. הלוואי שהפארק האולימפי עצמו היה עובד ביעילות שכזו – על כך בהמשך.
אחרי האוכל הם מתחילים ללכת לכיוון צפון ואילו אביו מתמרד פתאום. כמות האנשים האדירה שבאופק מפיחה אצל האגורופוב עצמאות, והלה לוקח את כרטיס הכניסה שלו ונוטש אותנו באמצע הכיכר הצבעונית. “ניפגש כבר בפנים אחר כך” הוא אומר בנונשלנטיות מפתיעה, מקפל את הרגליים ונעלם לנו.
אנחנו, נחושים לראות את הפארק במלוא הדרו ממשיכים במסע, כאשר מכל עבר מציצים עלינו המבנים, אטרקציות נוספות ותורים אינסופיים. השיא נרשם בכניסה למתחם ה- Park Live, פארק דשא עם מסכי ענק משני צידי הנחל, בו המבקרים מתפננים על הדשא וצופים בשידורי המשחקים. מצדו הדרומי של המתחם תור של כארבעים דקות לפחות בכדי להיכנס, ואילו אנחנו נכנסנו ללא תור מצדו הצפוני. כבר אמרנו שהאנגלים מתים על תורים, אבל זה כבר מוגזם! הלונדונים – 2 ; team GB – עדיין אפס.
בינתיים השעון מתקתק ואנחנו תקועים עדיין בקצה הצפוני, צופים על הוולדרום המפואר ומתחילים להילחץ. בדרכנו חזרה לאיצטדיון האולימפי עוברים שפע חנויות מרצ’נדייס ודוכני מזון, מופעי רחוב והמון אבל המון אנשים באווירת קרנבל: ברזילאים מחופשים עם תרנגולות על הראש, ג’מייקנים שמחים לבושים כמו הדגל, בריטים מחופשים והמון פרצופים צבועים בדגלים שונים. הופס, גם סילבן שלום היה שם! נחמד לראות שהמשנה לרה”מ והשר לפיתוח הנגב והגליל ולשת”פ איזורי מוצא זמן גם להנות באולימפיאדה. לתשומת לב מבקר המדינה…
האיצטדיון האולימפי מדהים בהחלט, אבל פה הערב התחיל להידרדר. ממרומי השורה ה-55 מתחיל להיות קשה להבין מה קורה על המגרש, וגם האנגלים שלידינו לא מפסיקים לצאת לקנות בירה ולהקים אותנו תוך כדי בכל פעם. הלונדונים – 2 : team GB – 1.
והמשחקים מתחילים: קופצי הגובה וקופצות המשולשת כבר מתחננים למחיאות כפיים, מסלולי המכשולים והמשוכות בשימוש מתמיד וגם הודפי כדור הברזל בעיצומה של התחרות. בין לבין עולים גיבורי GB לקבל את המדליות: מו פרהה (10K), וגרג רת’רפורד (קפיצה לרוחק) מקימים אותנו למזמור “God Save the Queen” והקהל יוצא מגדרו גם כאשר אוסיין בולט, בלייק, פאוול, גטלין וגיי רצים בחצאי הגמר של ריצת ה-100 מטר.
שיא האכזבה מסתמן כאשר הוא חוזר בידיים ריקות לאחר שעמד בתור כעשרים דקות לקנות חטיפים,רק כדי לגלות שהחמיץ את גמר ה-400 מטר נשים. אורך התורים וחוסר היכולת לספק מצרכים בדוכנים רק מדרדרים ככל שעובר הזמן, ואנו נאלצים לנשנש מקלות גזר וחומוס בעלות שלא תבייש את הגזלן מחוף הצוק. מסתבר שגם אחרי שבוע של משחקים ותפוסה מלאה באיצטדיון של 80,000 איש, הבריטים עוד לא הפנימו. לא כולם יעילים כמו מקדונלד’ס. הלונדונים – 2 : team GB – 2.
לקראת סוף הערב אנו מתרגשים לראות את בולט רושם שיא אולימפי חדש בדרך לזהב ב-100 מטר גברים. וואוו!
מייד עם החגיגות של הג’מייקני על המסלול אנחנו מזנקים לספרינט משל עצמנו כדי להקדים את 79,997 הצופים האחרים בדרך לרכבת התחתית. הרבה מאמץ, קצת זיעה, אין מקומות ישיבה לכולם – אבל אנחנו על הרכבת הראשונה החוצה. הלונדונים – 3 : team GB – 2, הלונדונים מנצחים בדקה ה-90.
האיצטדיון האולימפי והכפר כולו מרשימים אותנו, החווייה מתישה ומרעיבה – ואפילו אבא שלו כבר לא מדבר על ווימבלדון.
| עיצוב הלוגו – תודה לעמית מוזס |
The Olympic Stadium Stratford +44845-267-2012 |
