כל ניסיון להשיג שולחן בבלת’זר לונדון – עלה בתוהו. הבראסרי שבמקור נמצא לו בסוהו בניו יורק ודמותו היא דמות “הבראסרי” התל אביבית שחיקתה את המקום אחד לאחד (בהצלחה מרובה, אנחנו אוהבים) – הגיע ללונדון (אחרי דיבורים במשך של חמש שנים) וזכה להתנפלות המונים. כל התחנונים לא עזרו, והקשר המזויף שנרקם עם אלווין מנהלת יחסי הציבור לא הועיל – הלונדונים OUT.
Out זאתאומרת עד יום חמישי האחרון, כאשר שליחות תמימה מצדו באיזור קובנט גרדן, בד בבד עם בילוי של יותר משעה באוטובוס מצדה (ששינה את מסלולו באופן מפתיע) – הובילו לפינוק ערבי על הבר במקום הכי חם בעיר הקרה.
החיוך שלו יחד עם תזמון כנראה טוב במיוחד, הניבו שני מקומות על בר הנירוסטה הבראסרי-י, כאשר גם לשם יש בד”כ רשימת המתנה מכובדת. על מקום במסעדה עצמה אין ממש על מה לדבר. העיצוב של המקום נראה בדיוק כמו זה שבניו יורק – אבל בדיוק – ואנחנו שלא מזמן ביקרנו בסניף המנהטני, לרגע הרגשנו שאנחנו לא בלונדון: מינימום ת”א.
אי נעימות קטנה נרשמה כאשר שני ‘פושעים’ (אמא ובן) התיישבו על המקום בבר ללא רשות; אולם האסון הפוטנציאלי נמנע בזכות החיוך החמוץ של המארחת, שהקימה אותם ללא בושה. לעומתם, האמריקאית היהודיה שחמדה את המקום לה ולבעלה האנגלי, התגלתה כלבבית במיוחד והחליפה עמנו חוויות מהמסעדה הניו יורקית, בעודה מחכה לתחילתו של ה-date night שלה … קלאסי.
איזור הבר של בלת’זר הומה, אפילו הומה מדי, וכמות ה”יצורים” שרוכנים על הבר מזכירה לא במעט את הבראסרי בת”א בשעות הלילה הקטנות. הסיטי בויז ישבו מצדה השמאלי, פגישת ארכיטקטורה התקיימה לצדו הימני , מזרח אירופאית שהייתה לבד על הבר פלירטטה עם הקוקטיילים פרי עטה של הברמנית הפולניה המגושמת, ואפילו זוג אנגלי קשיש שיכור למדי שרכן מעל ראשה בחיפוש אחר המתכון למרגריטה המושלמת (לקראת איזה דינר פרטי/קוקטייל נייט עתידי) … trés bizarre
את הרעב הפגנו באמצעות מנות בראסרי קלאסיות: פילה קוד על מצע של שעועית ירוקה (הוחלפו על ידה תפ”א שבתפריט במקור), פיסטוק, עגבניות ותפוזים; והמבורגר קלאסי לצד צ’יפס שכבר זכה לשבחים מצדנו בעבר (יובא המלפפון החמוץ הניו יורקי לאלתר!!)
ויתרנו על מנות פתיחה למרות שכמעט והתפתינו לסלט בלת’זר הזכור לטובה מניו יורק, וכמובן שכמו כל בראסרי שמכבד את עצמו – גם פה מוגש לחם מצויין עם חמאה צרפתית.
על קינוח לא ויתרנו – ויחד עם שתי כוסות מקיאטו “שתינו” גם את הסופלה האוורירי שמרגיש כאילו מישהו הצליח לאפות מוס שוקולד, מוגש עם רוטב שוקולד חם וסמיך.
ככל שהדקות חולפות התור מתחיל להתארך ועל הבר הדוחק מתחיל להרגיש כמו איזשהו ליל אהבה בצמח. אם יש משהו טוב שעשה בלת’זר ללונדון, מעבר לקצת תרבות ניו יורקית כה נחוצה, הוא יצירת מקומות עבודה – שכן יש פה משהו כמו חמש מארחות נטולות כל סמכות חמושות בחיוכים בריטים צוננים בלבד. בלת’זר עדיין בתקופת הרצה, והדבר מורגש היטב – חוסר הסדר חוגג, העומס קשה, אבל עדיין מספק את אחד ה”דייט נייטס” המוצלחים היום בלונדון.
הישיבה לקחה אותנו לשנות הארבעים (מינוס הבליץ על לונדון כמובן) עם מוסיקה תקופתית, מלצרים לבושי לבן ותאורה צהבהבה כפי שניתן לראות מאיכות התמונות המעולה. לא לפספס.
Balthazar |
||
מחכה לדייט נייט עם הלונדונים בבלתזאר!!! 🙂 רק עוד שלושה חודשים…