מרלו, מישלן וישראל – והכל ביום אחד (או: עמק התמזה IV)

ב-8 בבוקר שהפצפונת עוד דורשת לאכול, והלונדונים הקטנטנים עדיין לא לבושים, בכלל לא ברור אם אנחנו נצא אי פעם לדרך. ההתלבטות בין העיירה הנלי-און-תמז למרלו עדיין לא הוכרעה ונראה שנגזר עלינו לבלות עוד יום שבת ביתי בצל מריבות על האייפד. אחרי עוד כוס ממכונת הנספרסו (שלישית? רביעית?) הוא מחליט לעשות מהפכה והופך את האווירה הרגועה לכאוס כמו שרק מי שיש לו ילדים מכיר – יאללה, מי שלא לבוש תוך 5 דקות נשאר בבית עם המטפלת (איום סרק שמי שיש לו ילדים מכיר היטב, הרי הסיכוי שהמטפלת תגיע היום זהה לסיכוי שברקזיט באמת יגיע לקיצו בסוף אוקטובר).

העיירה מרלו כבר היתה עיירת שוק ב-1227 לספירה אולם מוזכרת בשם מעט שונה בספר יום הדין (מרשם האוכלוסין) כבר ב-1086. היא מוכרת בזכות הגשר על נהר התמזה העובר בכניסה אליה, שנבנה מחדש ב-1832 ע”י וויליאם קלארק, כמודל לגשר הגדול יותר והמוכר מבודפשט. על הגשר יש גם פלקט שמציין שזהו גשר תאום לזה שבבירת הונגריה. בעיירה תרבות ימאית עניפה, ומועדון השיט שלה נחשב לאחד המובילים בבריטניה. בדומה להנלי, העיירה עורכת רגטה (משט) בינלאומי פעם בשנה, מסורת מ-1855. עד כאן בריטניקה לנוער.

ההפתעה הראשונה שחיכתה לנו שהגענו למרלו, היא העובדה שבמקום היה הפסטיבל השנתי של העיירה. לא ראינו פרסומים על כך מראש, וההחלטה לבקר בעיירה הקטנה ולא בהנלי הגדולה יותר נבעה מהרצון לא ללכת יותר מדי ברגל. ההפתעה השנייה היא כמובן שבצל הסבלנות האנגלית למקום חנייה במגרש הסמוך (הרחוב הראשי נסגר לרגל התהלוכה שמכונה פה ‘float’) – אשכרה הצלחנו למצוא חנייה שעולה משהו כמו £2 לשלוש שעות. הלונדונים מבקיעים גול מוקדם.

הפסטיבל של מרלו הוא בדיוק מה שאתם מצפים מפסטיבל בעיירת ספר של עמק התמזה: מקהלה מקומית, שערות סבא, מתקנים אי אלו ואחרים, רכיבה על פוני (הקטנים לא הסכימו לשמוע על זה בכלל!), ‘דוג את הברווז וזכה בפרס’ וכן איסוף תרומות של בנות מועדון השיט. פרובינציאלי וכיף עם גלידה אמריקאית כזו, מעוטרת בשוקולד מקופלת כמו על החוף של ברייטון.

גם התהלוכה היתה חביבה ביותר, משאיות עמוסות בילדי הגן, וכיתות א’ וב’, מאחוריהם ילדים גדולים יותר וצוות המורים והורים צועדים מחופשים, עם הרבה בלונים, רכבי אספנות ואיך לא – נוכחות צבאית מרשימה בדמות שני נ. נ.ים ובט”שית.
ביקור ב-Higginson Park בהחלט מתאים, אך אולי ליום קצת יותר רגוע ללא ההתלהבות של הפסטיבל שליד. פעילות נוספת שחמקה מאיתנו היא הליכה ברחובות העיירה ואיתור ה’שלטים הכחולים’ המוקדשים למפורסמים שבתושבי המקום, בינהם הסופרים מרי שלי (פרנקינשטיין) ותי.אס. אליוט המשורר והמחזאי זוכה פרס הנובל.

מילה טובה יש לומר גם על הבירה Rebellion (“המרד”), מבשלת בוטיק מקומית שמפיקה בירה הזמינה רק באיזור הקרוב למרלו. הבירה מצויינת, וממש מוזכרת פה כגאווה עירונית, והמבשלה אף השכילה לפתוח דוכן ביריד. ואגב- אם היינו נוסעים לבקר במבשלה עצמה, היינו חוסכים לנו פקק של ארבעים דק’ בכניסה לכביש המהיר. לתשומת לב הלונדונית שטרפדה את הביקור.

ביקור במרלו לא יהיה שלם בלי להזכיר את השף טום קרידג’. בדומה ל‘השתלטות’ הקולינארית של ריק סטיין על פדסטאו , כך נוכחות השף קרידג’ מורגשת בעיירה. טום קרידג’ מוכר לאנגלים ממאסטר שף וללונדון מהמסעדה במלון קורינת’יה היוקרתי. במרלו, ניתן למצוא את השף המופרסם בשלושה מוקדים: מסעדת שני כוכבי מישלן/פונדק ה-Hand and Flowers, בעקבותיה צץ הגסטרופאב The Coach שב-2017 אף הוא קיבל כוכב מישלן (עוד מעט נגיע אליו). בקרבתם לא רחוק מ-West Street תמצאו גם את ה-Butchers Tap, המורכב גם מקצבייה וגם מפאב שמגיש שיכרים מקומיים ומנות קטנות, חלקן מהבשר הנמכר בקצבייה.
ב-Coach לא תוכלו להזמין מקומות, והישיבה היא על בסיס מקום פנוי. למעט הבר הארוך – המקום די קטן, יש פה בערך 3-4 שולחנות גדולים ועוד כשלושה שולחנות לשניים. מאחור יש חדר המוגדר “לאונג׳” שם אפשר לשתות אבל לא לאכול (לא ברור למה).
הלונדונים שמגיעים לפה אחרי המצעד נאלצים להמתין כעשר דקות לשולחן, ומקבלים את אחד השולחנות הטובים המשקיפים על רחוב ווסט. 2 – 0 ללונדונים.
הקונספט של ה-Coach מתעתע: לצד בירה קרה ופימס אנחנו מזמינים מנות שהם בעצם מנות sharing קטנות, כל אחת מתומחרת בין £10-16, אולם קל להיסחף ולאט לאט החשבון תופח לו מבלי שמרגישים…
הילדים נהנו ממגדל ההמבורגר הזעיר (בשר באמת משובח) בגרסא ללא פורק וללא גבינה, ואפילו הסכימו לאכול צ׳יפס עבה סופר פריך חרף חתיכות פטרוזיליה שהיו משובצות בו (״OMG הירוק הזה טעים״ אמרה הלונדונית הקטנה אל מול שני הורים פעורי פה).
יקר או לא, אין ספק שמדובר באוכל מישלני, כל המנות היו עם טוויסט על אוכל פאב אנגלי, מדוייקות וטעימות. מנות הדגים היו מצויינות (אבל כאמור בגודל של טאפאס): מנת הפיש המטוגן על מחית אפונה ורוטב טרטר, עושה הומאז׳ לפיש אנד ציפס והיתה פשוט מעולה, כך גם פילה הסי-ברים (סרגוס) עם פטריות, כרשה וולוטה פרמזן. היה פה גם איזה כדור ארנצ׳יני עם בשר… מעניין מאד! סלט הקיסר עם אנשובי ושברי פרמזן היה טוב ואילו שורש הסלרי בציפוי מייפל היה קצת סתמי ומיותר (קשה להסוות את הטעם הארצי של שורש סלרי).
לקינוח כבר לא נשארנו, מילא להיכנס לארוחה קלה של פאב ולצאת עם חשבון של £100 – אבל גם להזמין קינוח?!

היציאה ממרלו לוותה בהליכה לאורך הגשר המדובר, וקצת תפיסת צבע ליד המים. הנסיעה הביתה ארכה יותר זמן מהמצופה, מאחר ואת הרצון לבלות עוד יום שמשי מחוץ לבית הביעו כנראה מיליוני אנגלים, זאת בשילוב של תאונה בפתח הכביש המהיר ה-M40… תינוקת נרגנת ועצירה בדרייב-ת’רו של סטארבקס, ואנחנו מגיעים ללונדון בדיוק בזמן כדי להתכונן לדייט נייט שלנו.

מי שעוקב אחרי הלונדונים, כבר הכיר את השף המלך – אורן קינג. אורן היה שף במסעדות כמו רוקה ואינקו ניטו ומוכר בסצינת האוכל הישראלית. מעבר לזה שהוא אחלה גבר, הוא שף מחונן ולפני כשבועיים הוא פתח מסעדה בה הוא השף הראשי בפעם הראשונה, וגם הוגה התפריט במו ידיו.
מסעדת Haya (ע”ש סבתא חיה, אורן?) ממוקמת ב”סטריפ” המסעדות המאד פוש של נוטינג היל. המסעדה מגדירה את עצמה כ”מטבח ים תיכוני עם השפעה ישראלית” שזה בעצם דרך יפה ואמיצה לומר שזו מסעדה ישראלית, כי בד”כ ישראל לא מוזכרת למעט בביוגרפיה של השפים. אגב, מסעדות ישראליות לא חסרות היום בלונדון, שתיים חדשות יחסית של אסף גרניט (בנוסף לפלומר שכבר וותיקה), Honey&Smoke החדשה יחסית של הזוג סרולוביץ’-פאקר (בנוסף ל-Honey&Co), האוטולנגי למינהן וכמובן חומוסיות מצויינות שצצו להן באיזור צפון לונדון כמו PITA ובלדי.

התפריט של Haya הוא שוב סוג של sharing, עם מנות קטנות המתומחרות בהתאם. המרכיב הבולט פה הוא ללא ספק טחינה, במספר ווריאציות, מבסיס הר ברכה (הטחינה האהובה על הלונדונים), שמשתלבת פה בצורה שונה בכל מנה.
מאחר שבשני ביקורים דגמנו כמעט את כל התפריט, הנה לכם תיאור פרטני:
לחם עם צימוקים לצד לחם דגנים מוגש עם טאפאנד זיתים שחורים, פלפלי פדרון מוגשים עם מיונז אריסה, שיפודי חלומי וסלט בבגנוש עם גבינת פטה.
לעיקריות – טונה צרובה עם לבנה (גאוני), צלעות טלה המזכירות את רוקה מוגשות עם יוגורט דבש (הברקה), שיפודי קבב בקר עם טחינה, 3 סוגי כרובית (רגילה,סגולה ורומנסקו) עם טחינה כהה שאורן עושה עם קליפה של חציל מה שנותן לה טעם מעושן משגע! ברווז על פריקה עם זעתר (מעולה) וזרוע תמנון על הפלנצ’ה עם כורכום – מנה שמי שביקרו איתנו בפעם השנייה חיכו לה בכליון עיניים והמשיכו לאכול ממנה אפילו עם הקינוח (למורת רוחה של המלצרית האיטלקיה החביבה).

בזירת האלכוהול הרי שהלונדוני התמסר מיד לגולדסטאר unfiltered שמוגשת פה, כמו גם לעראק הישראלי. מילה טובה – לאחר שבביקור הראשון לא היה מיץ אשכוליות (ולכן הומצא הקוקטייל “הלונדוני”: עראק, קרנברי, קמפרי וכוכב אניס – סטרטאפ!), הצטיידה מנהלת המסעדה ההונגריה באשכוליות טריות לקראת הביקור הנוסף (וכך נחלצה מהתערבות שתוצאתה היתה שתייה של כמה שוטים של עראק).
בזירת הקינוח – קינג מבריק עם למון מרנג’ מפורק לגורמים (קציפת מרנג, קרמבל, קרם לימון ופטל, כל אחד לחוד); home baked cookies – הטייק שלו לעוגיות שוקולד צ’יפס עם גלידת קרמל מלוח, פאדג’ ואגוזי לוז. מפנק ומנחם, בדיוק מה שצריך כדי להוריד את הטקילה-פטרון.

אוקי אז השירות של Haya הוא חביב על גבול התלאביבי קז’ואל שיכול להוציא אותך מדעתך שלא מגיעה מלצרית, אבל בהחלט יותר כיף ונעים מהשירות הבריטי המעונב, אורן דואג להגיע לבדוק מה קורה ולפנק לפנק לפנק, במיוחד אם אתם ישראלים. זה טעים, זה טחינה, וזה בדיוק מה שהיינו צריכים! תבקרו אותו – אם אתם מצליחים למצוא שולחן 😉

דייט נייט מסתיים לו אחרי יום ארוך של שמש ושיטוטים, אוקי אז אכלנו יותר מדי, וגם שתינו יותר מדי, אבל היי – פעם באה שתהיה פה שמש, אולי כבר לא נהיה חלק מאירופה. הלונדונים מרוצים, ומתעופפים מפה בשביל ראש השנה – שנה טובה ומתוקה!

Haya
184A Kensington Park Rd, Notting Hill

haya.london