אני גרה מול המים

אם תמצאו את עצכם בצפון לונדון בסוף השבוע – כמונו – או שסתם מאסתם בווסט אנד ובמרכז העיר. כאשר יש שמש בשמיים, ה-the Canal a.k.a Little Venice הוא בין האזורים הכי לא לונדונים טיפוסיים בסביבה.

לאחר בראנץ’ מזעזע במקום במיידווייל (אנחנו נותנים לו צ’אנס נוסף לאור היחס הטוב והעובדה שלא שילמנו על אף אחד מהמשקאות כפיצוי – ולכן לא מזכירים את השם) – לקח אותנו ה”נוטינג הילי” שגר ‘כמעט’ בנוטינג היל…לטיול רגלי קצר ברחבי מחוזותיה של שכונת מיידוויל. בדרך הוא עשה לנו היכרות עם פאב אנגלי ‘כבד’ בשם Prince Alfred שככל הנראה נמצא פה מאז שוויקטוריה שלטה בממלכה המאוחדת. המייחד את המקום הוא מעברים וויקטוריאניים נמוכים שצריך להתכופף כדי לעבור מחדר לחדר.
המקום שווה ביקור בהחלט (למרות שהוא חטף מכה צפוייה בגב) אבל לאור מזג האוויר השמשי הנדיר, החלטנו להמשיך לכיוון התעלה – ולשתות משקה של יום שבת בצהריים על שפת המים.

התעלה (the Canal) מתחילה במערב העיר ולמעשה משמשת כגבול למחוז צפון לונדון, כאשר היא ממשיכה דרך רג’נט פארק, קמדן טאון, ועד מזרח העיר הקרוב. החלק של התעלה הגובל במיידווייל מכונה ‘ונציה הקטנה’ וניתן למצוא שם בתים יפים כמו גם פיתוחים מכוערים שנהנים ממימי התעלה הירקרקים.

הביקור הקודם שלנו ב-Waterway היה דווקא בערב, כך שלא יכולנו להנות מאווירת התעלה שמזכירה במקצת את איזור Canal St. Martin בפריז למי שמכיר. הפעם, הצלחנו להתבשל בשמש המלטפת, כאשר לצידנו שולחן עמוס בדנים שבאו במיוחד לרגל האולימפיאדה וחגגו איזשהו ניצחון ויקינגי, תוך שתיית קנקנים של פימ’ס ופיינטים של הוגארדן עם לימון. פימ’ס (Pimm’s) למי שלא מכיר הוא משקה אלכוהולי אנגלי קייצי המעורבב עם לימודה, סודה, נענע, פרוסות מלפפון ופירות חתוכים (בד”כ תפוז, לימון, ליים, תות). המשקה הוא כה פופולארי בבריטניה, כך שג’ודי מארי (אמא של…) איימה לא להגיע לצפות בבנה לוקח את הזהב בווימבלדון לאחר שמארגני האולימפיאדה העזו להוציא את המשקה מהתפריט (הוא לא ספונסר רשמי של המשחקים). האיום עבד ומארי לקח את הזהב כאמור. סוף טוב הכל טוב בממלכה.

קורונה עם ליים, אפל מוחיטו, ואנחנו בראש טוב של שבת בצהריים. אגב, למקום יש גם תפריט אוכל כיאה לפאב בריטי מסורתי – ושולחן הדנים הענקיים היה עמוס לעיפה בהמבורגרים עם צ’יפס שהיו יכולים לפתות אותו אלמלא הבראנץ’ שעדיין היה תקוע לו בגרון. במרחק ראינו מלצרים מסתובבים עם אגז בנדיקט (למקום גם תפריט בראנץ’ מכובד, מוגש בסופה”ש בלבד) ועם קערות של זיתים נחמדים שכבר יצא לנו לטעום בעבר.

 המחירים ב-Waterway לא זולים, קורונה תעלה פה כמעט פי 1 וחצי מפאב בריטי רגיל, יחד עם זאת ניתן להבין את הבעלים: בכל זאת יש במדינה הזאת משהו כמו עשרה ימי שמש בשנה, בלבד. סיבוב אחד של משקאות הספיק לנו הפעם, ואצנו חזרה לכיוון הבית כדי להספיק לראות את השופטים מתאכזרים אל נטע ריבקין, בשל היותה ישראלית. נו טוף – אולי בריו השיפוט יהיה יותר אוהד.