The Square Mile

סופה”ש של ה-Open House London מתקיים אחת לשנה. האירוע פותח מוסדות לונדוניים וכן בתים פרטיים לקהל הרחב במאות אם לא אלפי מוקדים ברחבי העיר (http://www.openhouselondon.org.uk).
הבעיה היא שהביקוש גבוה, ואחוז ניכרמ-8 מיליון תושבי הבירה רוצה להשתתף בחגיגה. בשביל כניסה למקומות הפופולריים צריך להגיש בקשה מראש דרך הגרלה, ואילו למקומות פופולריים פחות עדיין יהיה תור עצום בסופה”ש של האירוע עצמו.
להוסיף חטא על פשע האתר של הארגון קרס כחודש לפני, ומאד היה קשה להשיג מקומות לאנשהו.

בכי בצד, הצלחנו לקבל הזמנה ל-Mansion House, משכן הלורד ראש העיר של ה-City of London (מחוז העסקים של העיר שמהווה את השטח המקורי של הכרך האנגלי הזוכה לכינויה-“square mile”). ה-Mansion House הוא בעצם מעון רשמי שלמי שאמור לקדם את עסקיה של ה-city בקדנציה של שנה, וגם המקום היחיד שלא מאמין עדיין באימיילים (הגשנו בקשה במכתב וקיבלנו הזמנה מודפסת ומהודרת… אולי בגלל זה הצלחנו להיכנס… )

עד כאן ”מסע עולמי עם אייל פלד’ וכך מצאנו את עצמנו ביום ראשון סוער במיוחד מכתתים את רגלנו בלב הסיטי של לונדון עומדים עם חבורת אנשים ושומעים הסברים על אחד המוסדות היותר עתיקים ומיותרים של הפאר האנגלי האימפריאליסטי: אולמות נשפים, היכל אוכל מרשים, נברשות, וויטרז’ים, כס מלוכה (הלו? כולה ראש עיר לשנה!!), אוסף ציורים מרשים מתקופת הרנסאנס וארכיטקטורה פלדיאנית שלא תבייש את היכלי רומא.
הוא – ממורמר על כך שנמצא בסיטי של לונדון בסופה”ש (בכל זאת עובד שם כל יום) והיא –  עייפה מהטיסה חזור מישראל עדיין, עמדו בצד הרחק מהקבוצה ודגמו כל כיסא אפשרי מהאוסף המרהיב (חוץ מאלו שהיה חשש שיקרסו, בכ”ז שם מהמאה ה-17 או משהו).
בקומה השלישית של המבנה נמצא המעון הרשמי של הלורד ראש העיר, ולמורת רוחו של הסקרן המזוקן שדחף אותה בכל הזדמנות אפשרית כדי לראות מקרוב יותר, הביקור נחתם בקומת האירוח – הקומה השנייה.

האחוזה בלב לבה של הסיטי בהחלט מרשימה, אולם הטקסים הסודיים של בחירת ראש העיר לשנה אחת בלבד (שלא יביישו את הבונים החופשיים) וסמלי השלטון של הסיטי של לונדון הם הסיפור האמיתי. הסיור ארך כארבעים וחמש דקות, אולם בפועל ראינו רק חדרים ספורים ונראה שאם היינו צריכים לחזור על החוויה, היינו ממליצים רק לחובבי ארכיטקטורה ו/או היסטוריה מושבעים או למי שמחפש ‘בכוח’ לתור אחרי ההיסטוריה הלונדונית. סיורים בתשלום (6 £) מתקיימים כל יום שלישי בשעה 14:00.

אגב, במקום נמצא גם Bank of England – בניין מרשים שהיינו שמחים לראות אלמלא תור שהשתרך מסביב לכל האיזור, בגשם שוטף! נאלצנו לוותר. ולמרות זאת, ארובות השמיים שזעמו ביום א’ לא הרתיעו אותנו יותר מדי ומשם המשכנו בהליכה לונדונית ‘אמיתית’ .רטובים לגמרי הגענו לקתדרלת St. Paul’s שהייתה פתוחה אף היא לציבור הרחב חינם אין כסף כחלק מהאירוע. ביום רגיל תשלמו כ-15 £ בכדי לצפות בקתדרלה המפורסמת, שם בין היתר התחתנו צ’ארלס ודיאנה (ב-royal wedding מתקופה אחרת), וכן התקיימו הלוויותיהם של ווינסטון צ’רצ’יל והלורד נלסון. בתוך הקתדרלה עצמה, בקומת המרתף, תגלו למרבה ההפתעה מסעדה ובית קפה (השלמת הכנסה…) אך מאחר שאנחנו מלמעלה הצצנו וחשבנו (והרחנו) שמדובר באיזשהו בית תמחוי – החלטנו לוותר על החוויה ולחפש מקום אחר להתחמם בו.
הצ’רץ’ יארד שסביב הקתדרלה הפך למעשה למתחם של חנויות, מסעדות ובתי קפה, וביום שמשי יכול להיות שגם נחמד לשבת בחוץ – כאמור, אנחנו לא באמת יודעים.

משם – ההליכה הובילה אותנו ל-Fleet street, חלק אינטגרלי מהסיטי שגם מספק את סצינת ה”L.A. Law” המקומית (או “Suits” לצעירים שבינינו). זהו איזור עורכי הדין הבריטים המלוקקים, כאשר מצדו הימני של תחילת רחוב Strand נמצא ה-Royal Courts of Justice  שהוא בעצם בית המשפט העליון של אנגליה ווויילס. ממול תמצאו את ה-Barristers Court – מועדון סגור לליטיגטורים חברי לשכת עורכי הדין שמגיעים לשם בכדי לסעוד בחדר אוכל שנראה כאילו נלקח מהמאה ה-17, ובעצם הוא נלקח אכן מהמאה הזאת, המתהדר בשולחן עתיק שנתן סיר פרנסיס דרייק למלכה אליזבת’ הראשונה.
הוא כבר הצטייד בעבר בקרוב משפחה עו”ד והצליח לשבת ולהנות מארוחת צהריים בריטית למדי, במועדון הפרטי  שנמצא ב-Middle Temple Hall – האוכל לא מדהים (כמו חדר אוכל אנגלי) אבל האווירה של המועדון האקסקולוסיבית בהחלט עושה את זה. אגב, אם כבר בריטים אז על Strand בצמוד למקום נמצאת גם חנות התה של R. Twinings and Co Limited, המספקת תה למלכה.

שערי בית המשפט היו סגורים לצערנו ולא יכולנו לתור את המקום. את הטיול הרטוב סיימנו ב-Covent Garden עם שוקו חם ומיני קרואסון בשבילה ומקיאטו קצר בשבילו ב-L’aduree (בית קפה בלונדון שכבר הזכרנו בעבר). הוא גם רצה לדגום את Union Jack – מסעדה חדשה  של ג’יימי אוליבר שצצה בלב הפלאסה של הגרדן, אגב הפיצות שלה נראות סוף הדרך. אבל העובדה שיש תור למרות כעשרים מקומות ריקים הוציאו אותו מדעתו – ומהר מאד היינו על האוטובוס בדרך חזרה ברחובות השטופים של העיר.

לסיכום: ה-Square Mile מתאים לחובבי אנגליה הוותיקה, שמיצו את כל שאר הדברים שיש לעשות בעיר. הסיטי עצמה די “סגורה” בסופה”ש, ועד שתגיעו לקובנט גרדן תאפוף אתכם אווירה של שבת בירושלים (לא לבליינים). Open House London זה גימיק נחמד, שהביצוע שלו דורש שיפור ניכר.

View Short City Walk II in a larger map