הטמפרטורה שירדה מתחת לאפס לא הרתיעה אותנו, ואנו חברי ה-Extreme Weather Squad שמנו פעמנו לכיוון החוג הארקטי, מעבר להרי האופל – שם שוכנת לה הבירה הסקוטית האדיבה – אדינבורו. התאריך: כריסטמס שעבר ; המשימה (אם תחליט לקבל אותה): לתור את הבירה הסקוטית בשלושה ימים תמימים ולא לקפוא למוות, ואף מבלי לאבד אצבעות לכוויות כור ; האמצעים: כולם כשרים; חברי הצוות: הוא – כישורים: סיבולת קור אפסית, יכולת ניווט עירונית מרשימה ונטייה לנקוש שיניים ולסרב לצאת מחדר המלון, היא – כישורים: זיכרון פנומנלי לשמות ומקומות, נטייה לאף אדום בטמפרטורות קיצוניות והתניה לסרב לחזור לחדר המלון עד גילוים של שברי מאמץ ברגליים (שלו).
כפי שזה נראה חברי הצוות הנ”ל הם האחרונים שאית’ן האנט היה בוחר למשימה בת שלושה ימים באדינבורו, גם אם כל תכליתה של משימה זו היא לאכול, לתייר ולשתות כמה שיותר ווריאציות של משקאות וויסקי אפשריים. יחד עם זאת, הלכנו על האקסטרים, וחזרנו בשביל לספר. שלושה ימים וקצת בעיר הסקוטית היו אחד מהמיני-מונים (ההגדרה שלה לטיולים קטנים ע”ח ירח הדבש שמעולם לא קיבלה :() המוצלחים שלנו.
המבנה של אדינבורו פשוט וקל לניווט: בעיר תמצאו שני עורקים ראשיים: ה-Royal Mile הוא הרחוב הארוך על הגבעה (בחלק של “העיר הישנה”), המשתרע בין טירת אדינבורו (Edinburgh Castle) שבראשו, לבין palace of Holyrood House שבסופו (היכן שהוא הופך לרחוב Cannongate); העורק השני הוא הרחובות המקבילים Princes ו-George שם מתרכזות הקניות והמסעדות. בין העורקים מחברים גשרים שמתחתיהם מסילת רכבת מרשימה, ועל אחד מהם יושב גם יריד כריסטמס משובח, ‘הנשפך’ אל רחוב Princes. אגב, טיילים בלאי כמונו – הצלחנו להגיע עד פתח הארמונות, לספוג את האווירה המלכותית ולסיים את התיור ב-Hot Toddy בפאב הסמוך.
יריד הכריסטמס ניחן בדוכני אוכל ואלכוהול מעניינים – קרמבו במילוי קרם וויסקי כבר טעמתם?? – ובמתקני שעשועים שב-3- מעלות, אם תחליטו לעלות עליהם – באמת תהיו מועמדים בהולים להערכה פסיכיאטרית.
רחוב ה-Royal Mile טומן בחובו עשרות closes- מעברים צרים המובילים לרחובות קטנים ו/או חצרות סגורות. בחלק מהחצרות האלה אפשר לבקר, ובחלקם גם מצאנו בתי עסק, מסעדות וחנויות אחרות. המלצה אחת שקיבלנו ולצערנו פספסנו היא לבקר בסיור התת קרקעי של Mary King’s Close – רחוב שהשתמר מהחיים בין המאה ה-16 למאה ה-19, וככל הנראה רדוף ברובו רוחות רפאים (http://www.realmarykingsclose.com) …
בערב הראשון בעיר – עדיין בצד “הישן” – עוד הספקנו לנסות ולשחק אותה בליינים עם התחממות באמצעות סיידר חם, באחד הפאבים שנמצא על רחוב George IV Bridge. בכלל, לסקוטים יש איזשהו קיבעון על המלך ג’ורג’ הספציפי הזה, שהיה המונרך הבריטי הראשון שהעז לבקר בסקוטלנד (בשנת 1821) מה שהכניס את החבר’ה לאקסטזה מסויימת, ומאז הכל בערך קרוי על שמו. הסיבה שבחרנו באזור הזה לבילויי היא שהמלון שלנו היה באותו רחוב, ועורנו הלבנטיני התחנן שלא נרחיק לכת מההסקה של המלון (דיל לא נורמאלי ברגע האחרון ב-booking.com על המלון היחסית חדש של Missoni, כן זה עם הקווים, שהתברר כאטרקציה די מאכזבת.)
על אותו רחוב מצאנו מוקדי עניין נוספים כמו בית הקברות Greyfriars Bobby על שם הכלב ששמר על קבר בעליו הסקוטי עד יום מותו שלו עצמו (אם היה פה אייקון של ‘גלגול עיניים’ דמיינו אותו כעת); ה-Elephant House, ה-‘מקום’ בהא הידיעה בו ישבה ג’יי קיי רולינג וכתבה בבדלי עפרונותיה את סדרת הארי פוטר; וה-National Museum of Scotland שבקצה הרחוב המציג היסטוריה סקוטית מעניינת וגם את פוחלצה של הכבשה המשובטת – דולי (בההההה)
החלק החדש של העיר מכונה על ידי כולם “העיר החדשה”. רגע רגע! לא לקפוץ – מדובר בעיר חדשה שבנייתה התחילה בסוף המאה ה-18 ונחשבת ליצירת אומנות של תכנון ערים וארכיטקטורה. חלק זה מתחיל ברחוב George (זוכרים אותו?), דרך Charlotte square שם נמצא ה-Georgian House שאיכשהו הצלחנו להגיע אליו לפחות חמש פעמים בתוך שלושה ימים של שיטוטים (ניווט עירוני כבר אמרנו?).
עוד לפני שהספקנו “להתבליין” באיזור המלון דגמנו את איזור Stockbridge, שמכיל הרבה מסעדות וברים, אבל איכשהו לכולם יש מראה ביתי-סטודנטיאלי במידה מה. ניתן אולי להמשיל אותו לאיסט ווילאג’ של אדינבורו.
את ארוחת הערב הסקוטית הראשונה שלנו, ערכנו ב-Bell’s Diner, המגיש במה שנראה כמו המטבח של אמא שלכם, אוכל של burger joint אמריקאית פר אקסלנס (המבורגרים שמנוניים, מגוון רטבים, טבעות בצל ומילקשייקים מפוצצי קלוריות). המקום עמוס ומוזמן מראש – כך שהיה לנו מזל לקבל שם שולחן.
ביומנו השני, חברי היחידה ניכונו ליום של מסעות רגליים מפרכים, בדיוק כמו שהיא אוהבת. תחילת היום דווקא נראה היה מבטיח עבורו: גם את ארמון בית Holyrood, מעונה הרשמי של המלכה בסקוטלנד, ראינו דרך סורג ובריח מעבר לזכוכית השקופה של כוס וויסקי. גם על הטיפוס לפסגת Arthur Seat שממול הארמון וויתרנו. אבל בזה הסתיים הירח דבש… על הטיפוס לראש גבעת Calton hill שמצדה השני של מסילת הרכבת היא כבר לא וויתרה, על אף הרוחות החזקות שהקפיאו כל פיסת עור חשופה. על הגבעה מונומנטים רבים – בינהם מגדל רב קומות שנקרא Nelson Monument, ה-National Monument והמצפה. נחמד. הגעגועים לחמימות היחסית של לונדון מתחת לשמש של אדינבורו (שלא מתיימרת לחמם אפילו לרגע) לא פסקו כאשר שוטטנו במזרח העיר בחיפושנו אחר תחילתו של ה-Walk of Leith (מבטאים לית’!!!) בגלל הנחיות קלוקלות של ה-Google maps (שמצא במקום זאת רחוב בשם Leith Walk).. ה-Walk of Leith היא טיילת עפר לאורך נחל ה-Water of Leith שעובר לארכה של העיר.
לאחר שהובהר כי הטיילת מתחילה ליד המוזיאון הלאומי לאומנות המודרנית, חברי הצוות החליטו שנסיעה במונית תקצר טווחים. גודל הטעות המקורית התבררה לאחר שנסיעה זו ארכה כ-20 דקות לפחות. המוזיאון הסגרירי מחולק לשתי גלריות הרחוקות כ-10 דקות זו מרעותה, ומשתרע על מרבצי דשא ירוקים מהולים בבוץ סקוטי. המוזיאון הוא בית ליצירות של אומנים ידועים, בינהם מאטיס, פיקאסו, מירו, פרויד, פרנסיס בייקון, הנרי מור ואפילו יצירה אחת של רוי ליכטנשטיין שהייתה מאופסנת לרגל שיפוצים (למורת רוחו). ההליכה ב-Walk of Leith – מתחילה בירידה לנחל מאחורי המוזיאון. זאת הפכה ל”חפש את המטמון” בעקבות פסלי האנשים של האומן Gormley (המפה נתקבלה באדיבות המוזיאון), שנחבאו לכל אורך ההליכה, עד לגשר של Stockbridge. (בדרך גם הצלחנו לפספס אחד ומזל שהיא לא צללה למימי הנחל הקפואים כדי להציל את הפסל האחרון מטביעה). לאורך המסלול מפלים וצמחייה פראית סבוכה, והוא עובר דרך Dean Village, פרוור על גבול כפר ציורי, שבאווירת יום ראשון האפרורי היה סגור כולו. באדיבות חברתה של הגברת הזקנה עם השיער הכחול והכלבלב עם הסוודר, נאלצו לחוס עלינו שני הרוצחים השכירים שפסעו בעקבותינו במשעול, וכך שלושתנו היינו האנשים היחידים ברדיוס של מספר קילומטרים טובים. להיות בתוך העיר ולהרגיש בלי.
אחר הצהריים פקדנו את המסעדה במלון the GEORGE, בעקבות המלצתו של נהג המונית החביב מליל היום הראשון. הסקוטי אמר שבמקום נמצא את ההאגיס הטובים ביותר באזור שמוגשים גם כמנת בר (כדי שלא נצטרך ‘להיתקע’ עם מה עיקרית למקרה שלא נאהב). המאכל כולל חלקים פנימיים של כבשה, בצורת קציצה עם שיבולת שועל, בצל ותבלינים המבושלים בתוך קיבת הכבשה עצמה. ואם זה לא הרתיע אתכם – מדובר במעדן (היא לא ניסתה אפילו) וגם הסיבה – לפי אותו נהג – שהגברים הסקוטים מתים בגיל 45.
בערב סעדנו במסעדת Monteith (הזמנה מראש מומלצת) שנמצאת באחד מה-closeים שנמצאים על ה-High street. המסעדה היא אחת ממסעדות היוקרה של סצינת האוכל באדינבורו, והיא בהחלט מצדיקה את הפרסים שקיבלה. המקום משך אותו מייד, כאשר האווירה שמשתקפת מהרחוב נראית כאילו פיות יושבות להן ומבשלות לחבורה של סועדים עליזים בסופו של ה-close. בקיץ הכניסה ל-close עמוסה בכיסאות ושולחנות עץ, מה שלא היה אפשרי לאור הטמפרטורות שצללו להן. בפנים עיצוב סקוטי חמים וישיבה על כורסאות עור למרגלותיהם של אח דולק וספרייה עתירה. היין האדום עלה לראש ואין לנו שום אפשרות לשחזר מה היה בתפריט 🙂
Monteith הועדפה על ידינו על פני ה-Witchery שהומלצה ע”י חברים לעבודה שלו (ממוקמת ליד הטירה, אבל ממש יקרה) ועל פני ה-Grain מסעדת “בריאות” שהומלצה ע”י הזוג הקנדי/בריטית מצפון לונדון.
כדי לא לעייף יתר על המידה נוסיף שצוות האקסטרים המשיך ביום השלישי והאחרון עם שיטוטים מתחת לממטרי השמיים הסקוטיים, ב”עיר החדשה”. בדרך נתקלנו ב-Bibi’s Cupcakes (מעניין שהשם ביבי נהיה אטרקציה לבתי עסק ברחבי האיים הבריטים). Urban Angel מקום חמוד לקפה ו/או אוכל שיינקינאי שרק חלפנו על ידו, וקערת מרק ברוקולי (סופסוף הוא מצא מרק!) ב-Valvona & Crolla שהיא התשובה האדינבורואית ל-Moragn & Melrose הלונדונית או ל-Dean & Deluca המקורית הניויורקית המצויינת.
במילה אחת נזכיר גם את מלון Balmoral. הגענו למקום במהלך היום הראשון, כדי לשריין מקום ל-afternoon tea ליום השני, אולם בסופו של דבר החלטנו שהמקום הוא פשוט too much עבורנו. המלון עצמו נקרא עד 1980 ה-North British Hotel והוא מהווה אבן דרך בתרבות הבריטית מסיבות רבות. האחרונה שבהן: בחדר 652 ב-11 בינואר 2007 סיימה רולינג לכתוב בו את סדרת הארי פוטר.
לסיכום, שלושת הימים באדינבורו, על אף הקור הקיצוני (ואולי בזכותו), היו בין המינימונים המוצלחים שלנו באירופה. העיר מספקת ארכיטקטורה מרשימה בד בבד עם מקומות שלא נתקלנו בהם בעבר (closeים תת קרקעיים וחצרות נסתרות). האנשים חביבים ולבביים (גם אם יכולתנו להבין אותם מוגבלת בהחלט) וכאשר אנחנו מתודלקים עם תה חם ווויסקי סביב השעון – הקור מפריע קצת פחות. אם אתם מסוגלים לספוג את צליליה של חמת החלילים כל שעות היום (אבל ממש כל שעות היום) – כדאי שכבר תארזו את המזוודות – לפני שמתחיל להתחמם שם…
The Balmoral Hotel 1 Princes St. |
Monteiths |
Hotel Missoni Edinburgh |
The George |
Bells Diner 7 Saint Stephen St. New Town Edinburgh +44-131-225-8116 |
Scottish National Gallery of Modern Art 175 Belford Road Edinburgh +44-131-624-6200 nationalgalleries.org |
Calton Hill pic |
Urban Angel |
Valvona & Crolla |
4 thoughts on “כריסטמס באדינבורו”