סדנת הסושי

מי שעוקב אחרי הלונדונים כבר מזמן הבין שהחולשה המשותפת שלנו לסושי טוב עלתה לנו רבות במהלך השנים שחלפו. לכן, ברור לכולם שהלונדונים לא יסתפקו בלחלוף על פני סדנת הסושי בפיצרוביה, מקום אותנטי ובתולי שעוד לא נקבר תחת ערימה של ביקורות טובות הגורמות לטובים שבמוסדות לנפח מחירים. אחרי שלושה שבועות של מחלות ילדים, נני סרבנית-בייביסטר, ודחיות אנחנו סוף סוף שם – Sushi Atelier בפיצרוביה.

.

 

“The one with the baby” מקבלת את פנינו אָיוּמִי המארחת האותנתית. כנראה שלאחר שני סופי שבוע שנאלצנו לדחות את ה-date night, יש מי מצוות המקום שעשה התערבות האם הלונדונים אי פעם יגלו את פניהם ב”סדנה”.

“שניים. וכבר לא תינוקות, רק היו חולים.” אנו מסבירים באי נעימות לקול ברכות “האג’ימה-מאש-טה” המקבלות את פנינו, בעודנו פוסעים על פני הסושי-בר לפינה שנשמרה עבורנו בקומת הכניסה. כך אנחנו הלונדונים, בררנים כרגיל, מבקשים את אחד משני השולחנות שבקומת הכניסה ולא את הקומה התחתונה, למרות שמסתמנת שם אווירה לא רעה בכלל.
הערה על העובדה שאנו לבושים זהה (מעילי קנדה גוס נוטים להיות דומים, דה…) ואנו מתיישבים לנו ל”דייט נייט” הכל-כך נחוץ לשמור על זוגיות שפוייה בצל השגרה היומיומית עם הילדים. אז מה אוכלים?

לא נעים לומר זאת אבל שיחה של שלוש דקות עם המלצרית היחידה שאינה יפנית (פולניה), מבהירה לנו שזהו לא מהמקומות המהוקציים ביותר בלונדון, עובדה מעניינת לאור זאת שאָיוּמִי מסבירה לנו בשיחה צפופה שהבעלים הם גם הבעלים של Chisou – מסעדה יפנית במייפר שפועלת בהצלחה בלונדון כבר קרוב ל-15 שנה. לא ברור לנו איך המבקרים עוד לא הגיעו לכאן, ובאמת בשעה תשע וחצי בערב הבר די מתרוקן, ורק הקומה התחתונה נותרת הומה.

 

בתור התחלה אנו מזמינים לנו סאקה חם שמגיע בכלי חרס המורכב משני חלקים, כד עם מים רותחים וחלק פנימי שנכנס אליו כמו שרוול. מעין קומקום בתוך קומקום – גימיק שקונה אותנו מייד. לאחר שהמלצרית מתחילה להקריא לנו את הספיישלים מתוך התפריט שמאחורי השפים, ברור לכולם שאנו צריכים עזרה קצת יותר מקצועית (הלונדונים ידועים כלקוחות בררנים כבר אמרנו?), ואכן המלצרית היפנית שתופסת את מקומה, בהחלט בקיאה יותר בחומר.

בין היתר היא ‘מדליקה’ אותנו על Butter Fish שזהו דג שמכונה ‘טונה לבנה’ (אסקולר) שמעולם לא אכלנו כסשימי. גם מנות הווגיו-ביף נראות מבטיחות, כאשר ניתן לבחור אותו נא, מבושל עם בצל, כרול ומוגש עם הוט-פוט (סיר מים רותחים בצורת “בשל זאת בעצמך”).

 מבחר הסשימי (12 חתיכות, 6 סוגי דגים) בהחלט שווה את המחיר וה-Butter Fish לא מאכזב.

מנות הסושי (ניגירי) היו גם כן טובות, עם שילובים מעניינים שהזכירו במידה מסויימת את Yashin, רק קצת פחות מקצועני. ווריאציות של דג עם חרדל-טראפל, ובס עם אינפוזיה של צ’ילי, או סלמון עם בזיליקום, בהחלט היו מעניינות. זה המקום לציין שלמרות שהיתה טובה, אכלנו כבר טונה טריה יותר בלונדון.

מנות הרולים היו מעניינות אבל מאכזבות מהפן האסטתי. מנת הווגיו מבושל ברול מוגשת עם סויה וביצה חיה (בדיוק כמו ביאשין שהוזכרה כבר) ואילו מנת הילוטייל קצוץ עם טראפל ומיונז-שום היתה חסרה בטעמים המובטחים. נקודת האור היתה שהמנות סך הכל טעימות וגדולות, מבחינת כמות.

בגביע ה-‘Soup Nazi’ זוכה הפעם השף הראשי (לא יפני, עם זקן תיש): בשעה עשרה לעשר בלילה אָיוּמִי הודיעה לנו שהמטבח נסגר בעשר ואם אנחנו רוצים משהו נוסף כדאי שנגיד עכשיו. “אנחנו מסודרים” ענינו בנימוס, למי שכבר נהייתה חברת הנפש שלנו מהירושימה (היא באמת משם!). בשעה 22:03 נכנסו למקום שלושה תיירים צעירים רעבים, ולאחר דיונים של מספר דקות בין השף לאָיוּמִי, הניד הלה בראשו ושלושת האמיגוס נשלחו כלעומת שבאו… אקט תמוה עבור מסעדה חדשה שמחפשת ביקורות (שלא לדבר על ה-300 ליש”ט מינימום שהאמיגוס היו מגהצים). יש לקוות שבפעם הבאה שגרייס דנט תגיע למקום – הזקנקן ידע לתת לה משהו לאכול ולא ימהר לשרוף את הרייכסטאג.

 

 

הקינוח של פנקוטת שומשום שחור מחלב סויה היה מקורי ומרענן, בתוספת של יין שזיפים מתוק, סיום נחמד לארוחה מהירה עבור שני הורים שהבטיחו לקטנה שיחזרו מהר (לקטן לא איכפת מאיתנו כל עוד נותנים לו לישון).

הגימיק של החשבון, המוגש בספר קומיקס מנגה, מוסיף לאותנטיות, אך העובדה שנאלצנו להעביר את כרטיס האשראי 7 פעמים לפני שהמערכת קיבלה סיגנל – היתה קצת מציקה. לא נורא, קורה (והצענו לעשות כלים במקום לשלם – השם יודע שאנחנו טובים בזה).

 

 

לסיכום: נחמד לתפוס מסעדת סושי קלילה שעדיין לא “נהרסה” בלונדון. יחד עם זאת, לפני שנוכל להגיד שאכלנו פה ‘שהם היו עוד קטנים’ כדאי שסדנת הסושי תעבור סדנה בעצמה של בניית קליינטורה. אָיוּמִי החמודה שבתה את ליבנו והבטחנו לה התייחסות אישית בפוסט מפרגן – אז הנה אנחנו מקיימים. Sushi Atelier – שעה וחצי ואנחנו במיטה מרגיעים את הקטנה שהנה חזרנו והנני הולכת לה לדרכה. עד הדייט נייט הבא.