הלונדונים מציגים: מלחמת העולמות

לא אל תטעו – הכניסה ל-Guanabara אמנם צמודה לתיאטרון שכבר שנים מציג את ההצגה War Horse אבל בזה מסתיים הדימיון בין הכניסות לשני המקומות. בגלוב, לאחר נסיעת טיוב א-ר-ו-כ-ה, צעדנו לנו בביטחה עם שתי הבבא-יאגות האנגליות לאורך הנהר, נכנסנו לתיאטרון היישר לתוך הפיאצה ההומה והצטיידנו – כמו כולם – בפיינט בירה ובכוס פימ’ס עמוסת פירות (נחשו מה למי??). התיאטרון עצמו בנוי כשיחזור של הגלוב השייקספירי המקורי (ונמצא לא רחוק מהיכן שהיה התיאטרון המקורי בתקופת המלכה אליזבת’ I). המבנה הוא אמפי פתוח בחצי גורן, כאשר ישנם מושבים (מאד לא נוחים, במיוחד עבור הרגליים הארוכות שלו) מסודרים בשתי קומות, וכן מקומות עמידה מול הבמה ברחבה הפתוחה, שם תהיה אינטראקציה מסויימת בין הקהל לשחקנים. כשהגענו חבורת האסייתים זזה בנימוס כדי שנוכל לסדר את הכריות להתמקם בינהם…

גם בגוונאברה זזו – קצת פחות בנימוס – או יותר נכון הוזזו כדי שנוכל להשיב לחיקנו את השולחן שהוזמן על ידי הקולומביאני מבעוד מועד, תמורת פיקדון צנוע של 30 ליש”ט (אותו ניתן להמיר באוכל ושתייה). למקום רצנו כדי להגיע לפני השעה 9, שלאחריה כניסה עולה כ-10 ליש”ט לראש. אם בגלוב הוחזרנו לשנת 1597 הרי שבגוונבארה גם הוחזרנו אחורה – היישר לשנות ה-90 העליזות. בעוד שבגלוב נקרא הקהל לתשומת לב על ידי צלילי חליל צד ומנדולינה, בגוואנברה רקדו ההמונים לצלילי Dj Moishe.

הדקות מתחילות לתקתק והשולחן שלנו מתחיל להתמלא. אגב, אם שכחנו לציין – מישהו בא ולקח את כל הכיסאות במועדון, מה שהופך את הנוחות ליד השולחן למשהו שמתחרה ראש בראש עם ספספלי העץ המקבריים של השייקספיר. פלטת גוואנברה עמוסה במטעמים ברזיליים מטוגנים יחד עם ‘באקט’ של קרח משובץ בבקבוקי בירת Sol, דקירי אחד, והמון מוחיטו יעזרו לחגוג לקולומביאני יום הולדת באיחור. המגוון האתני של המוזמנים מתאים ללונדון כמו כפפה: קולומביאני (חתן החגיגה), שני ישראלים, מלזי, סינית וגרמניה, ואף אנגלי אחד לרפואה.

בנתיים בגלוב ההצגה מתחילה בעצלתיים, למרות שדווקא הקהל מגיב בצחקוקים ובטיפוף על המושבים והבמה, במקום מחיאות כפיים – בהתאם למסורת השייקספירית. הרוח במקום מתחילה להצליף ולמרות שהמשחק מצויין וההצגה קולחת – הלונדונים מתחילים להתעייף, ואף זוכים להשתקה כאילו היו הם ילדים שוררים, ע”י היפני במושב הסמוך (בשלב מאוחר הלה החליף מקום עם חברו כדי להתרחק מהישראלים חסרי התרבות).

בהפסקה של הגלוב ניתן (סוף סוף) לחלץ עצמות ולהצטייד בסבב ב’ של כיבוד (סנדוויץ’ רוסטביף נראה לא רע) ושל שתייה, בעוד שהחשכה והקור יורדים על המקום במהירות. בנתיים בגוואנברה דיג’יי מוישה מפנה את הבמה לטובתה של להקת הבית שמבצעת coverים לשירי שנות ה-90 המאוחרות ומקפיצה ומרקידה את הקהל, שברובו עוד היה בחיתולים כשהשירים האלה שלטו במצעדים (אח! הלונדונים מתבגרים…)

כעבור שלוש שעות פלוס – בשעה מוצלחת – המסך המטאפורי יורד על הגלוב והשחקנים שיוצאים לקוד קידה פוצחים בריקוד ספק הודי ספק אירי, שלא יבייש אף flash mob, לקול צהלות הקהל. ההליכה לטיוב כבר מתבצעת בכ-0 מעלות וכפות ידיים קפואות – אקורד סיום צורם להפקה מוצלחת אך מתישה. לחובבי הז’אנר בלבד.

בגוואנברה המסך היה יורד מזמן אלמלא ליאון המלזי החליט להביא עוד סיבוב של “Jägerbombs” שהלונדוני נאלץ לגמוע עבורו, עבורה ועבור הסינית, כדי לקדם את סיומו של הלילה. בפעם הבאה שליאון שם פעמיו לכיוון הבר – הלה הצליח לשלוף אותו משם עוד לפני שהאלכוהול הגיע. good save! בשעות כאלה כבר אין טיוב, והמונית ששועטת לה לכיוון צפון לונדון, מגינה עלינו מפני הקור.

שני אירועים כה שונים ללילות של בילוי – ואנחנו מוצאים את עצמנו איפשהו בינהם: כבר זקנים מדי בשביל לרקוד על שולחנות ולשתות מעבר לשעת חצות מחד ; ומאידך – צעירים מכדי להתמודד עם למעלה מ-3 שעות של שייקספיר בצינת הלילה, על ספספלי עץ ללא משענות (אם זה לא הובהר!!).
אין ספק שמדובר בערבים/לילות אותנטיים מעין כמוהם, שרק בלונדון אפשר למצוא את שניהם. הגלוב – המקום הכי שייקספרי באנגליה, אחרי Stratford-upon-Avon (העיירה של שייקספיר בה טרם ביקרנו), וגוונאברה – מועדון לילדים עם תסביך ניינטיס. הבחירה בידכם.