!Achtung Baby

הפור נפל בקרב החבר’ה, והפס המיוחל מהלונדונית התקבל בקלות יחסית. וכך קרה שלאחר שהיא נדחסה לה בטיסת הלילה של אלעל לכיוון תל-אביב – הלונדוני התעופף לו אל העיר הכי מאוחדת באירופה, לסופה”ש לרגל מסיבת הרווקים של י’ בברלין (ובזכות חופש הבנק הולידי של יום ב’ שעבר) קשה להיזכר ולתמצת שלושה לילות בברלין בפוסט קצרצר אחד, על אחת כמה וכמה שמתמודדים עם כמויות הבירה שעברו על התאים האפורים.

ובכלל, האם הלונדונים לא חוטאים למטרתם בפרסום פוסט על העיר היריבה, אוייבת ניצחת בשתי מלחמות עולם, נציגה (במחציתה) של ציר הרשע הקומוניסטי בגבול המערב, ולא פחות מזה בירה בה הונף הגביע העולמי פעמיים יותר מאשר בלונדון???

התשובה היא לא – כאשר בשעה וחצי טיסה מהית’רו, הלונדוני מוצא את עצמו בשדה התעופה המצ’וקמק Tegel, אנו מתייחסים אל ברלין כאל אחת מהמיני ברייקים האולטימטיבים של הלונדונים, לא פחות מאשר אדינבורו, דבלין או כל יעד אנגלוסקסי אחר.

 

רגוע ב-Charlottenburg

---

הגענו. לתוך השעות הקטנות של הלילה מצליחים הרווקים יותר והרווקים פחות להתכנס בסוויטה שדינה לכיליון (קופסאות פיצה חצי אכולות, גבינת פונדו שנשכחה, ועוד…) במלון הקמפינסקי הישן שבשרלוטנבורג. הרובע המנומנם של ברלין, האביר על הסוס הלבן של העיר המחולקת, היה בשנות ה-80 מסמר סצינת המסיבות והפאבים של המערב. כיום, ניתן למצוא אולי בר אחד או שניים ששרדו (ובעצם נתקעו) בתקופה (כולל הגיל הממוצע). כמה בירות pils  או חיטה מסדרות לנו ערב רגוע יחסית שנועד לאגור כוחות.

למרות שלכאורה שרלוטנבורג היא רליק ישן, דווקא כאן מצאנו שתי המלצות מצויינות לאוכל – הרחק מתנופת הבנייה והתיירות של ה-Mitte.

הבלוג המצויין של ניימן 3.0 שלח אותנו לדלי של דגים העונה לשם Rogacki. המקום מפוצץ עד אפס מקום ומורכב בעיקר מדוכני מעדנים לקחת הביתה, אך גם דוכן של דגים מטוגנים ועמדה של ברביקיו –  כאשר ברקע אקווריומים של דגים הממתינים לגורלם המר.. בתקשורת בסיסית בספרדית דווקא, עם שניים מהעובדים – הלכנו על האופציה המקומית לפיש אנד צ’יפס. האכילה מתבצעת בעמידה ובסיום הסועדים מפנים את המגשים ואת העמדה בשביל הג’רי הבא בתור. הכל מתנהל בסדר מופתי, והמחיר שווה לכל כיס. שווה ביותר!

ואילו יום למחרת – משה (אבא של), שלח אותנו להאבסת פחמימות בקפה אינשטיין. היינו מגיעים לבית הקפה המגיש אוכל וינאי מסורתי במהרה אלמלא גוגל Maps החליט לשלוח אותנו לשיטוטי סרק במיקום אחר לחלוטין (אגב – לא פעם ראשונה עבורנו שגוגל נכשל לחלוטין בברלין). המקום עצמו נראה כאילו נלקח מאירופה הקלאסית, עם פאטיו מרשימה לא פחות.
ווינה שניצל (מוגש עם לימון), בתוספת סלט תפ”א ובצל קר, סלט מלפפונים כבושים, וגולת הכותרת רוטב חזרת-קרנברי מתקתק – אלוהי!

בהמשך עזרנו לבנות המתוקות מלונדון לבחור קינוח (באמת שלא היתה שום כוונה מעבר להפסיק את רעש הדיונים שהשמיעו ממיקומן ליד מקרר הקינוחים, שהיה צמוד לשולחן שלנו) והזמנו בעצמנו ממבחר הקינוחים של המקום, בין היתר: שטרודל תפוחים (מוגש עם רוטב וניל וקצפת לא מתוקה) ועוגת דמוית גבינה שעשויה מחלבון ביצים.

האוכל היה כ”כ מוצלח שחזרנו לקינוח נוסף ביום למחרת. אז ישבנו בפטיו, וזה המקום לציין שיש בעיית דבורים/צרעות לא נורמאלית בברלין. לא היה מקום אחד שישבנו בו לאכול מתחת לכיפת השמיים בו הייצורים המעופפים לא הטרידו את מנוחתנו. בעוד אנו נאבקים בצרעות משולהבות עם סכיני קינוח – המלצרית באיינשטיין הדגישה שמדובר בעונת פרח השזיף.. אוקי…

Kreuzberg על גבול פלורנטין

---

ברלין, 1989. פרנק להמן, ברמן נטול שאיפות, מנהל חיי בטלה חסרי כל אחריות וטעם, ובשעות הפנאי הוא מבלה בפאבים השכונתיים בקרוֹיצבֶּרג, הרובע הבוהמייני של מערב ברלין. אלא שתקריות לא צפויות פורצות פתאום בזו אחר זו ומפריעות לשגרת יומו העצלה והאהובה… כך ההקדמה של הוצאת מטר לספר “מר להמן” שזכה לתרגום לאנגלית הראוי “Berlin Blues” ובעצם מצליח לקלוע לאורח החיים שא’ היה מאמץ לחיקו, לו היה גר בקרויצברג ולא בתל-אביב.

פלורנטין לת”א (הזכויות שמורות לא’) וויליאמסבורג לניו-יורק (הלונדוני ייטול את הקרדיט על זה) – הם בדיוק מה שקרויצברג היא לברלין החל משנות ה-80 ואפילו עוד היום. שפע המקומות המתנהלים בעצלתיים, הפאבים השכונתיים בד בבד עם המועדונים האפלים הופכים את הרובע ההפכפך הזה לחולייה המקשרת בין סופגניית הברלינר לגרפיטי מחתרתי.

אם יש מקום בקרוֹיצבֶּרג שגורם לנו להבין שאנחנו כבר לא ילדים זה Il Casolare, פיצרייה/פאב שמצליחה לדחוס עשרות רבות של אנשים על ספסלי פיקניק משותפים, במסע של הרס עצמי עם בירה, פיצה (מעולה) ושמן צ’ילי שהצליח להפיל שני חברים, עד חצות הלילה.
העובדה שחלקנו ספסל עם בחור גרמני ושתי ידידותיו גרמה לנו להגביר קצב ולגמוע כמה כוסות בירה שנמכרות פה במינון של 300 cc או 400 .. לאחר הערב המושחת אנחנו מוצאים את עצמנו מהרהרים בהתבגרותנו לאור הקושי בהליכה בגילופין לאורך הסתעפות של ה-השְפְּרֵה … הלאה ל-Mitte  !!

קראחנה ב-Mitte

---

מיותר לציין שה-Mitte הוא הרובע התוסס שמכיל את מרבית המועדונים. לאחר התחלת ערב עצלה עם טבק ודנקין’ דונאטס (כן כן קרסתנים בני 30 פלוס…) הגענו למועדון של מלון האדלון המפואר. כרטיסי כניסת ה-VIP באדיבותו של מארק הקונסיירג’ – שהפך לידיד נפש ומושא הערצה של א’ (“total eclipse of the Mark….”) – לא מנעו מאיתנו להשתעמם במסיבה סטייל מועדוני הפאר של לונדון, עם מוזיקת טכנו-מעליות וגיל ממוצע של 20. סוף מסלול לופטוואפה 2013 – אנחנו עפים מפה!

ה- Adagio, כנסייה שהוסבה למועדון מושחת ביותר (כן כן, גרמניה במיטבה), התהדר ב-“ladies night” ובדיוק מה שחיפשנו: מוזיקת תחילת שנות ה-2000, Happy Hour ב-12 בלילה (1+1 על כל הקוקטיילים) ובלאגן אחד גדול. מארק, קלעת בומבה!

A-O-E Hertha BSC

---

מסיימים שלושה ימים עם הרבה פחות תאי מוח ועם משחק באיצטדיון האולימפי, משכנם של 70 אלף גרמנים שתויים שלא מפסיקים לעודד בקריאות אָה-או-אֵה הרטה בֶּה-אֶס-סֶה. המחשבה שהצורר ישב ממש מולנו ביציע הכבוד ועזב בזעף כשג’סי אוונס עלה לקבל מדלית זהב – מצמררת ממש. יחד עם זאת, פיסת ההיסטוריה והאווירה היא הסיבה היחידה להגיע לכאן, שכן רמת הכדורגל בין הרטה להמבורג מתאימה אולי למרכז טבלה של הליגה הישראלית (מה שגורם לנו להעריך את האוהדים המשולהבים עוד יותר).
כולם פה מחזיקים ליטרים של בירה, ולאחר 1-0 קטן, אנו מחליטים בדקה ה-80′ שמיצינו את החווייה וממהרים לתפוס את ה-U הראשונה שיוצאת מהאצטדיון (אליה חיכינו כ-8 דקות ביעילות לא גרמנית בכלל!)

שלושה ימים בברלין הטריפו לנו את החושים והשאירו אותנו עם צורך עז לקחת יום מחלה לצורך התאוששות. העובדה שהטיסה מלונדון היא כשעה וחצי למרכז העיר – הופכת את העסק למשהו קליל יחסית (גם עם דיליי בטיסה חזרה ככל הנראה בשל בעיה עם ה-“left phalange”… :))

למרות הכל הוא לא מקנא בחברים שמתעופפים להם כארבע שעות חזרה לארץ הקודש, שם יוכלו באמת לכפר על חטאי העיר המחולקת.

ולמי שמכל זאת לא השתכנע שהגרמנים – איך לומר – קצת ‘משוגעים’, שיפנה לסרטון הבא http://www.youtube.com/watch?v=-_xUIDRxdmc