Five Cornish days – סיינט אייבס וקורנוול

אם אין לחם – שיאכלו עוגות! אמרה המלכה הידועה לשמצה, ואם אין פספורטים – שיאכלו פסטי! אמרו הלונדונים, שמחכים לדרכונים שלהם ולפיכך נידונו לנפוש בממלכה המאוחדת.
שבע שנים שהוא חלם להגיע לקורנוול – מחוז נופי הים והמפרצים הפראיים, נפתם של ערי הנמל הציוריות והחופים הקרירים מוכי השחפים. הלונדונים נוסעים לנקודה הכי מערבית באנגליה, חמושים בפק”ל קפה, דליים ואתי חפירה ונכונים להילחם במזג האוויר האנגלי ההפכפך. פוסט ארוך – לגזור ולשמור ליום שגם אתם תגיעו לפה.

.

מאחר שהטיול לקורנוול ארך חמישה ימים, החלטנו להפריד את המוץ מן התבן בצורה הכי מסודרת שאנו יכולים. אז, המלצות לאוכל ומסעדות בסוף (ככה שאם אתם רעבים ומחפשים השראה – אתם מוזמנים להתחיל משם), ואפילו הרכבנו עבורכם מקרא של התמונות הרבות שיופיעו כאן:

סיינט אייבס

עיירת החוף הציורית היא אחת הנקודות הכי מערביות באנגליה לנופש. סיינט אייבס (St Ives) שוכנת במפרץ סיינט אייבס על האוקיינוס האטלנטי, או “הים הקלטי” אם תרצו. היופי בקורנוול הוא הנסיעות הקצרות המספקות מעבר מהיר בין עיירות חופי התעלה האנגלית (של דרום קורנוול) לבין חופי האוקיינוס האטלנטי, הידועים ככר פורה לתרבות הגלישה הבריטית. הנסיעות “הקצרצרות” האלה אגב אורכות כשעה-שעה וחצי (כשאין גשם ופקקים).

כדברי הקריין של רדיו “Heart”(שניגן ברכב ללא הרף) שחיפש את הבחור ש”יצר קשר עין עם ניקי ברכבת” (מאחר והוא נראה מעוניין וניקי מעוניינת להכיר אותו): אם בחור עלה עם כפכפים בתחנת פדינגטון – הרי שהוא חייב להיות מקורנוול (Cornish Bloke באנגלית). אגב, הבחור המשיך לנסוע אחרי שניקי כבר ירדה מהרכבת מבלי שהעזה להתחיל איתו – אוי ניקי תתקדמי למאה ה-21!

כל ההקדמה המוזרה הזו כדי להסביר מהי קורנוול ומיהם האנשים ה”קורנים”: דמיינו אנשים עם מכנסיים קצרות וכפכפי אצבע ב”קור” של 17 מעלות מתחת לשמש ורוחות נוראיות – אבל חם להם, והם בים, או מנווטים בסמטאות הציוריות עם גלשן ביד לבושים בחליפת גלישה ומתופפים על המדרכות עם כפכפי האצבע שלהם. ממש לא אנגליה שעוברת לכם בראש, נכון? כולם “איזי גואינג”, תרבות האוכל שלהם מורכבת בעיקר מפיש אנד צ’יפס ופסטיס (ראו בהמשך) למרות שיש כאן מסעדות סטייל מנטריי וגילי’ז (ראו בהמשך). אם רק שאר האנגלים לא היו משריינים את כל החדרים / קוטג’ים פה כשנה מראש – הכל היה מאד… תל אביבי! הלונדונים עושים לייק.

חוף הים קצת קר עבורנו ביום הראשון ואנו מתנחמים בהליכה בין הסמטאות הזעירות. אל תטעו – זה שמדובר בסמטא ברוחב של גפרור וללא מדרכה, לא אומר שלא מדובר בכביש דו סטרי שעשוי לחלוף בו סמי טריילר מוביל סחורה או לפחות ואן של a1 cars (אגב מונית בסיינט אייבס היא 5.5 ליש”ט פק”ל).

זה שהים אפרורי וקר עבור ההורים, לא אומר שהלונדונית הקטנה (והמאד אנגליה) תוותר בקלות (6 שעות נסיעה במהלכם היא חולמת על ה-“BEACH”). לאחר הסבר ממצה שאת אמא נכסה בחול כשלא יהיה חשוך וחמש מעלות על החוף, היא מתנחמת ברכיבה על כבאית שחנתה לה במרכז העיר והיתה פתוחה לקהל הדרדקים המקומי. הקטנטן קצת מעוך ולאט לאט חוזר לחיים, ואנו עולים בשארית כוחותינו חזרה לטירה שלנו.

פרוייקט עדן

אז כן, ביום השני התעוררנו לשמיים קודרים, עננים וגשם בלתי פוסק. משנים תכניות ונוסעים מרחק שעה ורבע ל-“Eden Project”. פרוייקט עדן נועד לחנך לפלנטולוגיה, חקר כדור הארץ, ולחבר ילדים ובני נוער לכוכב הלכת שלנו.
למעשה האטרקציה המרכזית היא בועות הענק המשמשות כחממה – אחת של יערות גשם, על כל הצמחייה שלהם והשנייה לאקלים מזרח תיכוניים.

בגדול: פרוייקט עדן הוא אכזבה. רבבות של אנשים נדחפו במקום, והיה צפוף ומהביל, כאשר בחוץ עדיין גשם שוטף והלונדונים רטובים משילוב של טיפות המים והזיעה בחממת יער הגשם הלחה (כ-90% לחות). הקש ששבר את גב הגמל היה שהכריחו אותנו לחנות באיזה “חנה וסע” בשדה מרוחק כעשרים דק’ הליכה מהאתר. אלמלא ביקור במקום היה חלום של הלונדוני מגיל 12 בערך – היינו עושים סיבוב פרסה כבר אז. במקום הפעלות לילדים, והזאטוטים נהנו דווקא מאיזה הצגה על האסטרונאוטים של קורנוול (הומור בריטי נוראי שנגרר יותר משעה!). אם בכ”ז אתם רוצים לבקר במקום, עשו טובה והזמינו כרטיסים מראש*, אנחנו עשינו זאת ועדיין היה תור של כחצי שעה בכניסה, ככה שכל המסכנים שלא הזמינו – רק אלוהים יודע כמה זמן הם עמדו בשביל השטות הזאת.
בקטן: הפרוייקט מרשים והעובדה שהצליחו להקים פה יער גשם היא די מדהימה, יחד עם זאת כנראה שבשיא עונת התיירות (ובמיוחד ביום גשום) הבועה של עדן מתפוצצת. רק למי שאין לו פחד ממקומות הומי אדם – להגיע כמה שיותר קרוב למועד פתיחת השערים.

* כרטיסים תקפים לשנה, ויש להזמין יום לפני הביקור (לכל ה”ישראלים” שימו לב: לא ניתן להתחכם ולהזמין בסמארט-פון מהתור הראשי).

סיינט מייקל’ס מונט ונהיגה בדרום-מערב קורנוול

מי שביקר בחופי צרפת הצפוניים, יודע שיש אתר בשם Le Mont Saint Michel, אי מבודד עליו נבנתה כנסייה של נזירים בנדיקטיים. אותו מסדר מצא אי נוסף, קטן בהרבה, לחופיה של קורנוול והקים בו מצודה שלימים הפכה לטירה של בתי אצולה אנגליים. מבלי להלאות אתכם בהיסטוריה, האי נקרא St Michael’s Mount ובדומה למקבילו הצרפתי הגישה אליו תלויה בזמני הגאות והשפל – כאשר בזמן השפל שביל מחבר בין היבשה לבין האי, ובזמן הגאות הדרך היחידה להגיע למקום היא בסירה.

האתר שוכן לחופי הכפר היפה מרציון, ויש להחנות את הרכב בחניון המיועד לכך (6.5 ליש”ט). כיאה ללונדונים האיטיים, עד שהקטן התעורר והקטנה סיימה את רוטינת דובון לא-לא שלה, הגאות כבר כיסתה את שביל האבנים הצהובות, ונאלצנו לעמוד על המזח ולחכות לסירה (דנקירק כבר ראיתם? ככה זה מרגיש כשבתפקיד המפציצים הגרמנים – רוחות הים המצליפות).
למזלנו, מרבית המבקרים עוד היו מספיק אמיצים בשביל לחצות בשביל, כאילו היו בני ישראל מול ים סוף הזועם, ולפיכך התור לסירות לא היה נוראי כפי שראינו בחזור. 2 ליש”ט למבוגר, 1 ליש”ט לילד מעל גיל שנה (לכל כיוון).

אחרי מו”מ נמרץ עם הקטנים, הודאה בתבוסה וטיפוס במעלה ההר כל אחד עם פק”ל ילד (תאמינו לנו כבר עדיף מאג) נפרש בפנינו הנוף המרהיב של החוף הקורני ושל התעלה האנגלית, עם מים כחולים צלולים ממש כמו בסרטים. נקודת האור הנוספת בחווייה הפיזית הקשה (למעט הנוף השווה כאמור) היא האפשרות להשאיר חפצים באוהל המלתחה המאולתר. האחראי במאהל אף צייד את הלונדוני עם “Hip Belt” מושאל – מנשא בצבע חאקי שקושרים לאגן ומושיבים עליו ילד .. טירונות כבר אמרנו? הלונדוני נתקע עם הדבר הזה לכל אורך הביקור באתר 🙂
משם אנו עוצרים במקדונלד’ס הכי מערבי באנגליה, בדרך לפנזנס. הקטנים מקבלים את הצ’יפס-פיקס שלהם וקורסים במושב האחורי, משאירים את ההורים לחקור את מערב קורנוול כאילו היו בטיול של זוגות צעירים.

אז את פנזנס (Penzance) אהבנו פחות: היא מרגישה כמו עיר גדולה ואפרורית, ולא עזרה העובדה שהשמש נעלמה לה אי שם מבעד לעננים כשביקרנו בה וכן חוסר היכולת לצאת מהרכב (לאור החרופ העמוק של הילדים). גם חלפנו על פני הנמל של Newlyn בדרך לכפר היותר חביב של Mousehole (צפון-מערבית לפנזנס) שהפך לאחרונה לנקודה אופנתית של בתי ווילות המשקיפות על הנמל הקטן והציורי. כבישים צרים, כפר קטן, ממש “חור עכבר”.

משם, העלייה במשעול לכפר Zenoor והנוף של חופי התעלה משתנה לנוף הכפרי הירוק של חופי האוקיינוס האלנטי. זה נשמע משוגע – אבל זה כמו לעבור בין שני איזורים שונים, כאשר בדרך אנחנו דוגמים ארבע עונות (שלוש, אם אנחנו לוקחים את ההגדרה הישראלית של קיץ – אז אין פה דבר כזה). מול מגדלור החוף של Pendeen, הלונדוני מוציא את פק”ל הקפה, ואנו עוצרים להריח את האוויר המלוח של המצוקים (תמונת השער של הפוסט) והים הכחול המדהים.

Zenoor עצמה היא די עלובה: רחוב וחצי של בתים, ממש “חומה ומגדל”. הכפר ידוע בשני דברים: (1) כנסייה עם חריטה של בת ים (2) גלידת Moomaid of Zennor.
ל-Moomaid יש פה דוכן גלידה בין כבישי השדות והחוות, בנקודה נסתרת ללא שום זכר לציווילזציה סביבו, ממש הזייה. וויתרנו על העצירה, וטעמנו אותה מאוחר יותר על החוף בסיינט אייבס. גלידה טעימה אין ספק – אבל אין סיבה להגיע לפה בשבילה, מאחר והיא זמינה בכל קורנוול (ואפילו דוכן קטן בתוך הטירה שלנו).

פלמאות’ ועוד קצת סיינט אייבס

את היום הרביעי פתחנו עם ביקור בחוף המערבי של סיינט אייבס – Porthmeor Beach מאחר והשמש הפציעה בכל מאודה (למרות רוחות עזות). לסיינט אייבס שני חופים: המזרחי הוא Portminster הצמוד לCarbis Bay והמערבי כאמור. בינהם יש את מפרץ המים הרדודים בו חונות סירות, קייאקים וכיו”ב, המצוי מול עורק העיר הראשי – Wharf Road.
החוף בפורת’מור הרבה יותר עמוס, כאשר לכל אחד נישה משלו (עם מחיצות שניתן להשכיר) או אוהלי סיירים קטנים. מול החוף יש בית ספר לגלישה (עומר לתשומת לבך) וחלון שירות של ה-Porthmeor Cafe המיתולוגי – שהוא די כמו בתי הקפה על החוף בתל אביב: אוכל מגוון ולא איכותי במיוחד.

במקום תמצאו את מוזיאון הטייט של סיינט אייבס, מוזיאון קטן שמציע הפעלות לילדים. הקטנטנים שלנו מאד נהנו לעצב פסל מיימי מפימו, ולנסות לאתר יצירות אומנות לאורך התערוכה. חובבי אומנות מושבעים ימצאו כאן גם את מוזיאון Barbra Hepsworth שכולל גן פסלים.

אחרי ביקור בטייט (אסור לצלם), רביצה על החוף כללה בין היתר התקפת שחפים אימתנית על הלונדונית (!!!) – מסתבר שיש סיבה לנישות ואוהלי הסיירים: השחפים בסיינט אייבס (לדברי הגלשן שקפץ להציל את הלונדונית בעוד הלונדוני צחק וניסה לצלם) התרגלו לאכול בעיקר צ’יפס ומסרבים להתאמץ לשלות דגים כל עוד יש תיירים שיושבים כמו טרף קל. צחוק בצד, זוהי בעייה מקומית והרבה תיירים תמימים הולכים לחדר מיון לאחר שהשחפים לא מוכנים לקבל “לא” כתשובה.

אחרי שהלונדוני (עם עזרה של הקטנטן) סוף סוף אכל את הפסטי שלו (ראו בהמשך), ומנוחה קלה במלון, אנחנו מחליטים לדגום עוד עיירה בשם פאלמאות’, כמרחק שעה נסיעה מסיינט אייבס לכיוון דרום-מזרח.

העיירה Falmouth (היושבת על הדלתא של נהר ה-Fal) הוקמה בימי הנרי ה-VIII כדי להגן על חופי המחוז Penryn מאימת הארמדה הספרדית. זוהי עיירת נמל חשובה בהיסטוריה הבריטית שראתה מספר אירועים מעניינים, למשל: היה  זה אחד המחוזות האחרונים שנכנעו לכוחות הפרלמנטריים במלחמת האזרחים; ממנה הגיעו החדשות על מותו של נלסון (שנהרג בקרב טרפלגר); ואליה עגנה ספינתו של דרווין (ה- HMS Beagle) בסיום מסעו המפורסם סביב העולם.

כיום פאלמאות’ היא מוקד שוקק של מסעדות, בתי קפה ובית ספר לאומנות מקומי. מכאן תוכלו לקחת סירה ל-“Water Zoo” שזהו סיור שנועד לחפש כלבי ים ואפילו דולפינים. אנו מסתפקים בהליכה מה-Docks לכיוון הרחוב הראשי (the Highstreet), כאשר ה-Prince of Whales Pier במרכז הוא החולייה החלשה של הסיור, עם מזח עייף במקצת (מפה יוצאים לסיורי הסירות).

השמועה אומרת שפאלמאות’ תהיה פקוקה בשל “צעדה בוורוד” למען מודעות לנפגעות סרטן השד, ואנו תורמים למאמץ בקניית קאפקייקס ביתיות וורודות מאחת המאפיות הקטנות. מכאן חזרה לסיינט אייבס: באומץ רב אנו מחנים את הרכב בחניון ציבורי ויורדים ממרום הגבעה עם הילדים לסמטאותיה הציוריות של העיירה.

בסמטאות של סיינט אייבס הלונדונים מוצאים חנויות עבור כל אחד ואחד מהם: פסטי כאמור ללונדוני, צעצועים (וסדנת בנה את הדוב שלך) בשביל הקטנה וחנויות הפאדג’ עבור הלונדונית והקטנטן שניחנו באהבה משותפת למתוק. גלידה של Moomade כבר דגמנו ביום הקודם, ואילו הערב הלונדונים עפים על קרפים (פרטים בהמשך).

כשהערב יורד על הסמטאות אנו חוזרים לרכב, עם סחיבת הילדים הבלתי נמנעת במעלה המדרגות לחניון. אחרי יום שמשי ועמוס אנו קורסים בטירה שלנו, לא לפני שהציוד נארז לקראת החזרה ללונדון והלונדונית הקטנה מצליחה לפתח חום של 38.5 מעלות…

פדסטאו והחוף המערבי

אז לפני שחוזרים ללונדון, נשאר לנו לבקר בצפון קורנוול, לאורך החוף המערבי העליון. במקור תוכנן לפה טיול של יום שלם עם המלצות חמות על בוסקסטל, ומסלול נהיגה מרהיב דרומה משם לעיירת הגולשים New Quay (ניו-קי). אולם מחלות, מזג אוויר ופשוט טיול עם ילדים גרם ללו”ז להתהפך. על Padstow (פדסטאו), המוקד הקולינרי של קורנוול אנו לא מוותרים.

עיירת נמל ציורית זו (כשעה נסיעה מסיינט אייבס צפונה) הפכה לבירה הקולינרית של המחוז בזכותו של השף ריק סטיין, שהקים פה מסעדת מישלן, מעדנייה, בית קפה, חנות מזכרות ומסעדת פיש אנד צ’יפס טרנדית (שפתחה סניף נוסף בפאלמאות’ בו נתקלנו יום קודם לכן). בעקבות סטיין הגיעו שפים נוספים בינהם פול איינסוורת’, שהפכו את העיירה הקטנה למוקד עליה לרגל לחובבי מסעדות.

במקור תכננו לבקר בפדסטאו בזמן לארוחת צהריים או ערב מוקדמת, אולם לאור הדחיקה לסיום הטיול אנו מסתפקים בביקור במאפייה מקומית בשביל לספק עוד פסטי ללונדוני (כרישה גבינה תפ”א) ובגט לקטנה שהולכת איתו ברחובות כמו שרביט קסמים. בשביל הלונדונית הגדולה ביקרנו בקפה של ריק סטיין.

הרחובות הקטנים של פדסטאו עמוסים במבקרים כשהשמש יוצאת והצבעים של העיירה מרהיבים. יחד עם זאת, ההמלצה שלנו היא להסתפק בשוטטות בעיירה של כשעה, ולסיים באיזו ארוחה במסעדה. בזאת ניתן למצות את המקום.

נסיעה מכאן לאורך ה-“Atlantic Highway” פורסת לפנינו נופים מרהיבים של עיירות קטנות, בכל אחת מהן כנסייה אימתנית ושדות מרעה ירוקים. אנו נחושים להספיק לבקר בנקודת ציון נוספת לפני שנעלה על עוד אחת מדרכי הכפר הפתלתלות שיחזירו אותנו ל-A30 העורק הראשי של קורנוול, שהפך מיודענו לאורך חמשת ימי הטיול.

נקודה זו היא עיירת הגולשים Polzeath – אתר הנופש המועדף על דיוויד וסאם קם, הלוא הם לשעבר הזוג הראשון של בריטניה. הדיילי מייל האינטליגנטי גילה לנו שפספסנו אותם בשבוע משתשכשכים במי שופכין (ידיעה אמיתי, גגלו את זה). העיירה הקטנטנה בנוייה בטרסות של בתי נופש, שמסתיימות בחוף זהוב המתאפיין בחנויות לדברי גלישה, ואותן מחיצות ססגוניות שכבר למדנו להכיר בסיינט אייבס אל מול מים צלולים (ממש לא מי שופכין על פי רוב).

 עוד עצירה ב-Bee Cafe שבפאתי העיירה כדי להצטייד בדבש קורני משובח (תתפלאו אבל להשיג דבש אנגלי טהור ולא תערובות של מספר מדינות EU זה לא כ”כ פשוט בלונדון… או לפחות לא כ”כ זול), עצירת שירותים ל-3/4 מאיתנו שכבר נגמלו מחיתולים ולצלם כמה תמונות נוף עם כבשים.

מכאן לכחמש שעות נסיעה שמסתיימות להן בפקק של עוד כשעה בלונדון. ככה זה שבוחרים GPS יפני של הונדה על פני הווייז הצברי.

מצעד המזון

מצעד המזון… הרגע לו חיכיתם. אז רגע, לפני שאתם מתלהבים, עם שני זאטוטים שהספיקו יחד להיות חולים ב-2/5 מהטיול, לא היו לנו פה מציאות מישלניות מרהיבות וגם על ריק סטיין, הגורו של פדסטאו, וויתרנו.

אז מה כן?

בואו נדבר קודם כל על הפסטי של קורנוול, ה-Cornish Pasty. הלה מגיע בשני סוגי בצק: הcrusty קלאסי והרך יותר. המילויים הנפוצים יותר יכללו בשר סטייק בשילוב מסויים כמו Steak & Ale או סטייק, כרישה ותפ”א, או סטייק וגבינת סטילטון. לכל מקום את הווריאצייה שלו, וכל מקום הוא המקורי והטוב ביותר. יש גם גרסאות “קלות” כמו גבינה תפ”א, בצל וירקות אחרים. המראה הקורני הטיפוסי כולל חליפת גלישה רטובה, כפכפים ושקית נייר חומה שמנונית עם פסטי חצי אכול. ממלא, טעים ומתובלן – גם הקטנטן היה מרוצה (מהמילוי לפחות).

גולת הכותרת בתחום המזון הייתה ללא ספק מסעדת ה-Porthminster Beach Cafe. מוסד מיתולוגי של העיירה. מעבר לעובדה שהכרנו שם את האחים הממלצרים דני ואיתן (יהודים דרום אפריקאים סופר חביבים), הצוות במקום היה נהדר ואף קימבנו לנו שולחן גם לערב השני. חוצמזה – שהאוכל מצויין והאווירה על החוף נחמדה וחברותית, גם בין שולחנות הסועדים עמם התיידדנו (כמו ריצ’ארד מצ’סטר ואיידן הילד השמנמן שניסה לאמץ לו משפחה חדשה עם שני אחים לונדונים).

הקפה הוא מעין בקתת בטון לבנה מבודדת עם מרפסת המשקיפה לים, בקצה הכי מזרחי של חוף סיינט אייבס. המנות שנדגמו והיו מצויינות ללא יוצא מן הכלל הן: מרק מינסטרונה ירוק, לחם אפוי במקום, כרובית שלושה סגנונות, דג הייק על מצע של ירקות עם רוטב הולנדייז, הליבוט אפוי במלח בניחוח כמהין וחסה צרובה ולקינוח גלידה בדלי לילדים עם מקופלת (“Flake” באנגליה) ומרטיני שוקולד מוס למבוגרים.

הקפה הוא ידידותי לילדים, ולא רק הלונדונים הקטנים השתוללו בין שולחנות הסועדים ועל הדק הצופה לים. לעומתה, על Wharf Road מצאנו את אחותה המעונבת יותר ה-Porthminster Kitchen. המסעדה ממוקמת מעל חנויות וצופה אל הנמל, וגם שם הצוות (שבחלקו מורכב מהצוות של האחות המזרחית) היה סופר נחמד וסבלני.

האוכל ב-“Kitchen” הוא קצת יותר מתוחכם, וגם פה כל המנות היו טעימות: fritters של סרדינים, קוקי סן-ז’ק על מצע של מאק אנד צ’יז, אספרגוס עם קרמים מאספרגוס ואפונה עם חבושים וגבינת מנצ’גו מגורדת, מנת ילדים מצויינת של פיש אנד צ’יפס (מדג קוד), הייק בתנור על חסה צרובה על מצע של Bubble & Squeak (שזהו כמו לביבת שאריות שעשויה מתפ”א, בצל, אפונה, בטטה ובעצם כל מה שנשאר במקרר).

מוסד מחתרתי נוסף הוא Pels בקרבת המפרץ. “מחתרתי” מאחר ורק יודעי דבר, הלונדונית שמתעקשת לקבל קרדיט על גילוי המקום ונופשים סדרתיים מכירים אותו. למקום אשנב להזמנות של קרפים ופנים לא מעוצב שיכול להכיל כארבעה שולחנות של סועדים בלבד. זהו מקום קטן ודחוס, ומגיש בערך הכל, מפיצת תנור עץ מעולה דרך קארי ותבשיל עוף עם אורז, צלעות BBQ ששתי אנגליות צעירות הסכימו להמתין 35 דקות עבורן, וכלה בקרפים המצויינים.

פיצה אישית (שכולתה על ידי הלונדוני), קרפ סוכר-חמאה, קרפ נוטלה ותותים, וקרפ גבינה ורוקט (החולייה החלשה אבל גם כבר לא ממש היינו רעבים למען ההגינות) ואנחנו יכולים לסמן וי על מכסת הפחמימות השנתית שלנו. אגב, מיודעינו מצפון אנגליה שפגשנו יומיים קודם בפורטמינסטר קפה על הים, “popped in” להזמנת טייקאוויי מכובדת מאד. מה שטוב עבור ריצ’ארד מצ’סטר טוב עבור הלונדונים.

עד כאן פינת המזון, החולשה המסתמנת של קורנוול היא בתחום הקפה. אין רשתות ידועות והמסעדות מנסות להתפנפן בקפה אוסטרלי חמצמץ שהלונדונים לא מצליחים לעכל בשמחה. מזל שהלונדוני סוחב עמו לאורך כל האי הבריטי פק”ל גזייה, שתי כוסות זכוכית, מקינטה וקפה איטלקי משובח שנטחן מבעוד מועד. Who’s crazy now??

עצרנו בדרך בשביל….

(דברים ייחודיים לקורנוול)

עוגיות שיבולת שועל “אוגי”	פאדג’ בטעמים	דבש קורני אמיתי	התותים של דבון (Devon) בחזור

אז עוד מבט חטוף לשקיעה על עיירת הנופש המערבית, אליה כמהנו כבר תקופה ארוכה, וסוף סוף הספקנו לבקר בה. אז נכון, קיץ פר אקסלנס לא מצאנו פה, אבל כן אווירה ימית מלוחה, נופים מרהיבים, סמטאות ססגוניות ממש כמו באיי יוון ואנשים מסבירי פנים עם כפכפים. קורנוול – אנו עוד נשוב.

מקומות להתאחסן:

מקומות לאכול: