הלונדונים בעמק

למחרת עלו על גבעת הכרם והשקיפו ממנה על עמק יזרעאל הנפרס ממנו והלאה:
חלקות חלקות מעובדות ירוקות וחומות, כשמלת פפיטה על אישה יפה.

נער האופניים, אלי עמיר                       

 

קשה שלא להביט אל הארץ בערגה אחרי שנה וחצי שלא ביקרנו בבית. סגר אחר סגר ופרוצדורת נסיעה שלא מביישת את הבירוקרטיה הסובייטית הובילה לכך שלא היינו בארץ מפברואר 2020, עת הקורונה הכתה לה באכזריות בממלכה המאוחדת, כמו בכל העולם. אז מה הפלא שהלונדונים קפצו על ההזדמנות להגיע לכאן פעמיים בתוך שלושה חודשים. הלונדונים ממלאים מצברים בבית.

גילוי נאות – שני הלונדונים הם עירניקים מופלגים. אולם שורשיו של הלונדוני בעמק יזרעאל, הובילו אותנו להעביר את הבידוד של הילדים בקיבוץ, ולהיות זחוחים מנפלאות העמק. ובעוד הילדים נהנים מחצר הבית הפרטי, בריכת פעוטות תחת מעטה החום של העמק, ובני המשפחה שיצאו סוף סוף מהאייפד, הרי שהלונדונים יכולים להנות להם ממה שיש לעמק להציע (למען גילוי נאות: הביקור נעשה לפני חובת בידוד למחוסנים מאנגליה). ובכלל, אם היה זה עמק הלואר הצרפתי או מחוז וונטו האיטלקי היינו מעלים שלל תמונות מעוררות קנאה – אז למה לא אם מדובר במולדתנו הקטנטונת? הלונדונים בעמק יזרעאל – מוזמנים להצטרף.

אז מה כבר יש לעשות בעמק יזרעאל אתם שואלים? למי שמחפש קצת בטן-גב מוטב שיידע שבכל קיבוץ יש בריכה, וכאמור בריכת פעוטות מפלסטיק ניתן לקנות בכ-200 ש”ח. ומי שמחפש ריגושים, אז אולי זה לא הפאסט ליין שהבירה הבריטית תספק או תל-אביב חסרת ההפסקה, אבל בהחלט ריכזנו פה מספר המלצות שוות בהחלט. כיום, תצטרכו כמובן לצלוח את בדיקת היום השביעי, וחובה גם רכב צמוד, כיאה לישראל.

יקבי האיזור

אם יש פעילות שהיא נטו למבוגרים – היא כמובן ביקור ביקב. אין על איזה דומיין צרפתי משובח, עם כרמים צמודים, מדשאה מטופחת ומרקקה, כדי לעורר את הלייקים בחשבון האיסנטגרם שלכם. אבל עמק יזרעאל? כאיזור יין? בהחלט. המשותף ליינות שטעמנו, היא איזשהו פלטת טעמים “ארצישראלית” שמבינה שהיין המתאים לאקלים ולאוכל הים תיכוני צריך לשדר טיפה קלילות, ובו בזמן להמשיך לכוון גבוה, לסטנדרטים הבורדולזים, כיאה לחוצפה הישראלית. ללכת עם ולהרגיש בלי, או להיפך.
בעמק יזרעאל והסביבה מספר לא מבוטל של יקבים: טוליפ, ויזרעאל (עליהם בהמשך), אמפורה העמוסים שלא יכלו להכיל אותנו בהתראה קצרה (נשמור לעתיד), התשבי וכפר תבור שמזכירים לנו נשכחות (ולפעמים גם עדיף להשאיר את הנוסטלגיה לזיכרון, כפי שהתברר לנו בתשבי שהשתנה לכשאין שיעור), ויקבים נוספים אליהם עוד נחזור: סריג, שדות, קטרון, משק אופיר, סימון ואחרים.

טוליפ

יקב טוליפ הוא יקב בוטיק הממוקם בכפר תקווה בשל חזון חברתי. כפר תקווה, בקריית טבעון משמש בית עבור אוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים. דיירי הכפר משתלבים בעבודת היקב, וחלק מההכנסות מהסחורה הנלווית הולכת למטרות כמו הגשמת חלומות לילדים עם צרכים מיוחדים.

ה-‘בלאק טוליפ’ שגם התפרענו וטעמנו, הוא אחד מהיינות הישראלים שקיבלו את הציון הגבוה ביותר ע”י מבקר היין הנודע רוברט פארקר ולא בכדי. מדובר ביין מלא עם טעמי אדמה ניכרים וארומות של פירות אדומים. היינות המרכיבים אותו מיושנים כשישה חודשים, ואז עוד 14 בחביות עץ כבלנד. התוצאה שמתקבלת לא תבייש דומיין בורגולזי לכל דבר.

לעומתו, המותג MAIA של היקב, מספק קלילות ים תיכונית של יינות שפותחו ע”י היין והבעלים המשותף של היקב רועי יצחקי, יחד עם היינן היווני פרופ’ יאניס פאראסקוופולוס. גם מהרוזה שלו נהנו מאד.

חשוב גם לציין שמאד נחמדים פה, ולמרות שבאנו בשעת בין ערביים כזו סתם להתרשם, הצעירה שעזרה לנו לא היססה לחלוץ פקקים ולתת לנו לטעום. בנוסף כוס יין (נדיבה יש לומר) בשולחן בחוץ, ואפשר לשכוח לרגע מהכל. תענוג.

מה עוד?

החלקות השונות בהן משתמש היקב מספקים מגוון נרחב של ענבים, וכפועל יוצא סדרות שונות של יינות. בין אם זה המרלו והסירה של כבר יובל שבחלקם מרכיבים את ה”אספרו” המצויין, או לבנים ממושב מטע שאחראים על הרוזה “ווייט פרנק”. המקום עצמו מעולה, אווירה נינוחה המשקיפה לעמק מצד אחד ולכיוון חיפה והים מצד שני. מומלץ מאד.

 

 

 

יקב עמק יזרעאל

היקב שפועל בקיבוץ חנתון קיים רק כעשור. הרעיון של היזמים לחבר בין האוכל הים תיכוני לבין יינות ארצישראלים. הוא הוקם אחרי גיוס המונים (“קיקסטארטר”) מתוך מחשבה כמו חברת סטארטאפ, עם תווית שתמשוך קונים מחו”ל –JEZREEL. בין הענבים שמשתמשים פה: סירה, קריניאן וארגמן (זן ישראלי), וויונייה, גוורצטרמינר ודבוקי, זן מקומי עתיק שזוכה לחיים חדשים. התפיסה של היינים היא שהזנים הללו מתאימים במיוחד לגידול באקלים המקומי.

המקום עמוס מבקרים, וקצת מהביל. אולם היינות של היקב היו בשבילנו מה שנקרא באנגלית בריטית “Hit & Miss”. לא מצאנו קשר בין בקבוק אחד לשני. לדוגמא התפעלנו מ-“נהלל” שהרגיש ים תיכוני, ואילו פחות התחברנו ל-“אדומים”, יין הדגל של המקום שמשלב סירה, קריניאן וארגמן. רעיון לקרוא ליינות על יישובי העמק נחמד, וגם “אלפא” שנטעם היה יין לא רע בכלל.

היחס במקום היה נהדר, וגם כאן לא חסכו על הלונדונים, ונתנו לנו לטעום כמעט מהכל. אגב, את אדומים של Jezreel מצאנו אפילו באנגליה, בסופרמרקט המקוון שאנחנו משתמשים בו – Ocado. שוק.

 

 

במשפט אחד נזכיר את יקב התשבי שנמצא במורד זכרון יעקב, בדרך לפרדס חנה-כרכור. הוא אמנם גדל והשתנה לאין הכר, אך עדיין יש לו את “פינת התדלוק”, יינות צעירים מהם ניתן למלא בקבוקים ריקים, במחיר שווה לכל כיס.

אוכל קדימה אוכל

בסופו של דבר, עבור לונדונים (כמו כולנו) טיול טוב נמדד בין היתר בטיב האוכל. אם לונדון ותל-אביב מזמן אימצו את טרנד הגלובליזציה הקולינרית, תתפלאו לשמוע שהכפר האנגלי דווקא לא. זאתאומרת, יש ויש, אבל כשיוצאים מלונדון לכיוון הקוטסוולד למשל, צריך לקחת בחשבון שאוכל פאב בריטי יהיה 75% ממנת חלקכם.

ומה קורה בעמק? האם הפרובינציאליות המסתמנת בקאונטרי-סייד הבריטי מכה גם פה? אז זהו שלא. ישראלים כמו ישראלים יודעים לחדש איפה שלא תשימו אותם. ולא הופתענו לגלות הרבה מקומות חדשים ומעניינים בעמק, לצד מקומות שכבר היכרנו. כמובן, שגם קשה להתנתק מההתמכרות של הלונדוני לחומוס, והוא גילה מקומות חדשים למלא בהם מצברים.

יאנק ההמבורגר של העמק, קיבוץ יפעת

הקראוון שהוא ההמבורגר של יאנק, במתחם תחנת הדלק של פז בכניסה לקיבוץ, כבר לא נראה באופק. אולם עד שהם מתחדשים, ניתן לבצע את ההזמנות דרך Café Café הסמוכה והמצויינת בפני עצמה.

לחמנייה קצת חרוכה, שתי קציצות בשר בקר, צ’דר חרדל ומיונז וחמוצים זה ביאנק סטייל, או ללא גבינה ועם ירקות ורוטב איולי. בהחלט המבורגר טוב מייצרים פה שמזכיר במידה מסויימת את הבלאגן של Patty & Bun הלונדונית. ניתן להוסיף ביצה, בצל, בייקון, קורנביף ועוד. טבעות הבצל מעולות.

 

חומוס Bluebus, כפר ברוך

החבר’ה מבלו-באס (אוטובוס כחול) התחילו אי שם בתחילת שנות האלפיים בפרדס חנה-כרכור והתרחבו להם למספר מיקומים בצפון, בינהם בתחנת הדלק בכניסה לכפר ברוך. אין יותר מדי מה לפרט (ותאמינו לנו שניסינו למצוא מידע אונליין). חומוס עם גרגירים, פול, ביצה, זיתים וסחוג ירוק בצד, סלט קצוץ. חומוס ממש מצויין, זוכה בציון 8/10 במדד הלונדוני. פייר אפילו השם קנה אותנו, בין אם הוא בגלל שהמקורית נבנתה על חורבות אוטובוס כחול ובין אם רמז לשיר The End של ה-Doors (נוטים להאמין לגרסה השנייה שכן האוטובוס המקורי לא היה כחול…)

 

חומוס עימאד, נצרת

לכל מי שאוהב חומוס באמת יש את החומוס בו הוא נשבע שהוא הכי טוב בארץ. היה זה א’ שהגיע ממגדל העמק לבקר את הלונדוני, תוך עצירה בדרך בטייק אווי מעימאד בנצרת (ניתן למקום את הכבוד ונשמור על השם שבמקור נכתב עם י’ למרות שזוהי טעות מתעתיק לערבית).

עימאד ידוע בתור ה-חומוס של נצרת, ממקום ברחוב המוסכים, והוא מגיש גם שווארמה וסלטים. החומוס קטיפתי ובאופן מפתיע קליל, אולי מתוך רמיזה שצריכה להגיע איזה כנאפה אחריו (א’ לתשומת לבך לפעם הבאה…) והוא בהחלט מצדיק את ההתלהבות של א’. ובכלל נצרת, אח נצרת, אם באמת החלטנו לבקר ב”חו”ל” אין כמו נצרת (עם עדיפות לסתיו או לחורף) כדי לתת את ההרגשה. עימאד מקבל 9/10 במדד הלונדוני.

פיצה גרין-באס, מושב היוגב

קטנה היריעה מכדי לספר על מסע התלאות שעברנו כדי להגיע ליוגב. השורה התחתונה היא שגם אם יש פקקים באופק, ואין לכם רכב שטח, מוטב לא “לחתוך” דרך שדות העמק, אפילו אם גוגל בטוח שיש פה דרך לגיטימית. ותודה להרץ שלא עשו לנו בעיות.

ובחזרה לפיצה – גרינבאס (דהיינו Green-Bus מה קורה עם כל האוטובוסים האלה?) היא מסעדת פיצה שהוקמה ע”י משפחת היידמן, בקצה מושב היוגב. למקום רחבה עם שולחנות עץ המשקיפים על שדות האספרגוס המרהיבים של המושב, ואוטובוס אגד ירוק בדימוס, שיש בו כמה שולחנות ישיבה, מטבח ותנור פיצה גדול. הפיצה והפוקצ’ה מצויינים (ובמיוחד ח”ח לממרח הכוסברה המעניין), בירה הגיבור (מקומית במקור מכפר תבור, שהצפינה לכרמיאל) והלונדוני הבינוני שמח לשחק במושב הנהג.

 

 

 

תאוות בשרים בלימוזין, רמת ישי

מי לא מכיר את לימוזין? האיטליז המצויין שפועל ברמת ישי מאז 1998 כבר מזמן הפך לשם נרדף לבשרים טובים, ואוכל משובח. הלונדוני ומשפחתו היו יושבים פה לפני עשרים שנה, וניכר שהמקום לא השתנה הרבה. הבשר עדיין מעולה (לא זול) וההבדל היחיד הוא שלהשיג מקום למסעדה כמעט ואי אפשר.
מזל שיש דוד ודודה שמציידים את הלונדונים בבשרים על הדרך, מנגל וארוחת שחיתות שתשמח כל קרניבור.

 

נדב קינוחים, רמת ישי

ואם כבר רמת ישי אז כדאי גם להזכיר את הקינוחים, לחמים ומאפים של “נדב קינוחים” שממוקמת בקצה איזור התעשייה של רמת יש. גם הם וותיקים, מאז 2002 נמצאים נדב חן ואוהד מור באיזור, ומרחיבים את תחום הפטיסרי של העמק. מעבר ללחמים המצויינים, יש פה קישים, לזניות, מקלות גבינה, פאי, אקליירים, עוגות שמרים ועוד.

מקומות שעוד כדאי לבדוק: יענק’לה בקיבוץ הזורע, תחנת הקפה בתחנת רכבת העמק שבכפר יהושע, ובלה – מסעדה איטלקית בכניסה לבית שערים, שא’ (זה מהחומוס) נשבע שלא נופלת מאיטלקיות בלונדון ותל אביב.

פעילויות נוספות

מועדון רוכבי יפעת

מועדון רוכבי יפעת הוא מסוג המקומות האלה שרואים בסרטים האמריקאים, ולא חושבים שהוא באמת קיים במציאות. אז זהו שהם קיימים, ובלב לבו של העמק, בקרבת הרפת של קיבוץ יפעת. זהו עסק משפחתי לכל דבר, שמלמד רכיבה ספורטיבית, ואפילו מתמחה ברכיבה טיפולית, וכן בקיץ מפעיל קייטנה לילדים.

הלונדונים הקטנים, שענף הרכיבה אינו זר להם, הופתעו לגלות צוות ישראלי חביב שמדלג על הקשיחות האנגלית בכל מה שנוגע לאימוני הרכיבה. “מה אני לא צריכה להדביק את העגילים?” שאלה בתמימות הלונדונית הקטנה תוך מבטים משתהים של מאיה בעלת המקום (כן, כן באנגליה עושים את זה חברים!).

מאי המדריכה היתה מצויינת וגם שאר הצוות, והקטנים רק רצו לחזור לעוד ועוד, עם עדיפות לשעות בהם החום קצת נרגע (יש דבר כזה?)

קישור לאתר של המועדון

 

 

בית לחם הגלילית

אין ספק שבית לחם הגלילית היא בין היפות שביישובי העמק. בין אם זה הרחוב הראשי מכוסה סככת העצים העתיקים, או המבנים ההיסטורים. הילדים גם אהבו את העובדה שבצומת אלונים יש מק-דרייב, ממש כמו בלונדון, מקום בו מצאנו את עצמנו מספר פעמים לאורך התקופה. “ההבדל הוא שפה אנחנו יכולים לאכול כי ההמבורגר מבשר כשר” מסבירה הלונדונית הקטנה לקטן (לא שבלונדון היא נמנעת מקשתות הזהב כמובן, ככה שפרץ היהדות לא ברור).

סיבוב קטן בבית לחם הגלילית וסט צילומים של הכנסייה האוונגליסטית שבאלוני אבא, שהייתה מושבה טמפלרית בשם וולדהיים. לא לדאוג, טמפלרים אין פה, הם גורשו ע”י ההגנה ב-1948, בחסות הבריטים שפחדו שאלו יהוו גיס חמישי בארץ, לאור אהדתם לגרמניה הנאצית.

אחד הגילויים בבית לחם הגלילית היא “חוות דרך התבלינים” הנמצאת מחוץ ליישוב, בסופה של דרך עפר. המקום כשמו כן הוא – חנות תבלינים שיש בה מכל טוב, כולל ה-מון סוגים של חלווה, שזהו בין המאכלים הנדירים והכה האהובים על הלונדונים. הצטיידות בחלווה כמובן, ועוד מיני תבלינים ואנחנו חוזרים.

 

 

 

 

זכרון ובית אברהמסון

ושסוף סוף הקטנים משתחררים מבידוד, מי אם לא הלונדונים הגדולים ייקחו אותם ל”תרבות יום א'” בזכרון יעקב. טוב, זה לא העמק פר אקסלנס, אבל שמחנו על ההזדמנות להראות ללונדונים הצעירים היכן גדלה שרה גיבורת ניל”י, זו מ”הספר השחור על נשים משפיעות בהיסטוריה”.

“רוזה פארקס?” שואלת הלונדונית הקטנה בתמימות, שגורמת להורים להחסיר פעימה.

“אנחנו בישראל לא בארצות הברית, תתרכזי מתוקה.”

“כן רוזה פארקס” מסכים הלונדוני הקטן

“לא תחשבו, היא נלחמו בטורקים ועזרה לבריטים”

צרצרים

“יונות דואר, מרגלים, אבשלום, אברהם, זוכרים?”

“רוזה פארקס נלחמה לזכויות של השחורים, למדנו את זה ב-Black History Month”

“שרה גיבורת ניל”י? זוכרים? היא היתה גיבורה.”

“גם רוזה פארקס”

“לא רוצה לשמוע יותר רוזה פארקס!” מסכם הלונדוני את הדיון.

אז כדי שיראו את הבית הוורוד ויזכרו קצת בשרה, אהרן ואבשלום ביקרנו בזכרון, עם רצף עצירות במדרחוב, שמשום מה זכרנו אותו יותר גדול.

 

ובכלל נופי העמק המרהיבים איפשרו ללונדונים פשוט לעצור את הזמן ולהירגע, להנות מקצת משפחה, ישראל וביחד, שלא היה לנו הרבה זמן (ועכשיו אנחנו באוברדוז P: ). נשאיר אתכם עם התמונות הבאות, באדיבותו של מייקל גורדון – Michael Gordon’s on Flickr , שאם הן לא ישכנעו אתכם…