איסלינגטון בראשון

כשהחום עדיין שורר בעיר, קצת לפני שהוא מבלה את חופשת החגים באכילה מרתונית בת”א, שוב השאיר הלונדוני את הלונדונית מאחור, ועשה את המסע לצפון הכי חם בלונדון. ביום בו השכונה רותחת והתותחנים משחקים במעלה הרחוב, איסלינגטון הוא המקום להיות בו.

אבל לפני שפוגשים את הסיניות באיצטדיון, ביקש החבר האנגלי-פקיסטני להיפגש דווקא במקום הכי ישראלי בשכונה – המסעדה הראשונה של יותם אוטולנגי – Ottolenghi. כך הוא מצא עצמו פוסע, כשלצווארו צעיף ארסנל חבוט, בין שלל החולצות האדומות-לבנות המתדלקות בבירה בפאבים הישנים של Upper Street, בכדי למצוא את הפינה הישראלית.

האווירה באיסלינגטון מחשמלת, במיוחד כאשר יש משחק והשכונה מתמלאת באנשים, ממש כמו בימי הייבורי הטובים.. הרחוב הראשי מלא בפאבים כאמור אך גם במסעדות ובקבביות, והנוף נראה כמו הכלאה בין רחוב אנגלי טיפוסי (עם כנסיית איסלינגטון מתצפתת במרחק) לבין שכונה של צעירים ומהגרים שמסמן כבר הפכה לאיזור מיקוד יקר ולא זול כמו פעם.

את המקום של אוטולנגי לא קשה למצוא, התור שהמשתרך מהכניסה החוצה לצדם של בר הסלטים העשיר ותצוגת הקינוחים מעוררת התיאבון, יצליח לשבור גם את הסבלנים ביותר שבינכם. הקונספט באוטולנגי די פשוט – כל האוכל מוכן מראש ומוגש קר (כולל המנות העיקריות), והישיבה במסעדה נעשית על פי רוב סביב שולחן גדול משותף (עם שולחנות קטנים לזוג בצדדים). התור פה השתרך במשך כ-35 דקות, ואילו האנגלי-פקיסטני הצליח לחלוב את הזמן עד קיצו ולהצטרף ממש כשהמארחת החביבה הובילה את הלונדוני המרייר ומקרקר מרעב לשולחן הצדי.. הללויה.

בניגוד גמור לפאבים שמסביב, תתקשו למצוא את הגרעין הקשה של התותחנים (g-oo-nners בעגה המקומית) ישובים באוטולנגי. בכלל, המקום לא מומלץ למי שסולד מאוכל צמחוני וירקות בכלליות. בין הסלטים שבלטו בתפריט: כרובית צהובה וסגולה (כן יש דבר כזה, אפילו בישלנו בבית פעם אחת) עם רימונים ושקדים ברוטב תפוז, חצילים על האש עם יוגורט זעפרן ורימונים, שעועית צהובה וירוקה עם אפונה ברוטב לימון ותבלינים, ברוקולי חרוך ברוטב צ’ילי ושום ועוד. כל תצוגת הסלטים הזו עומדת בגאון קרוב לכניסה, כך שגם אם אתם הקורניבורים הכי גדול – הרי שמצעד המלצרים הלבושים בשחור, שניגשים הלוך ושוב לבר הסלטים, יכניס אתכם לאווירה מהר מאד.

ניתן לציין לטובה שבניגוד גמור למסעדות האחרות של יותם-תם, המחירים באוטולנגי יחסית בסדר ביחס ללונדון: ניתן לאכול מיקס של סלטים (שלושה 11 ליש”ט, ארבעה 13.5 ליש”ט) או מנה עיקרית וסלטים (עד 16.70 ליש”ט). לאופציה הבשרית הוזמן העוף ברוזמרין ותבלינים – שמוגש קר דבר שבאופן מפתיע לא פוגם בטעם.

לסיום הארוחה צעדנו ב”walk of shame” לצדם של העומדים בתור לעבר בר הקינוחים בחלון הראווה, כדי להעביס את הקלוריות שנחסכו על ידי הסלטים. מבחר הקינוחים פה מעורר יריאה ובקלות אפשר להתפרע, אולם אנחנו הלכנו על שני קינוחים קטנים פונדנט שוקלד-הייזלנט ועוגת פיננסייר עם תאנים. הלה הוזמנו עם תה נענע (ישראלי ממש, ללא תיון) חללללומי..

מכאן, ההליכה צפונה לכיוון האיצטדיון, כשהזמן לשריקת הפתיחה דוחק, הפכה לצעדה נחוצה “להורדת” האוכל. רבבות רבות של צועדים חמושים בצעיפים וחולצות אדומות הלכו לצידנו – כאשר ככל שמצפינים ניתן לשמוע את שאגות המגרש ברקע, ולראות את השוטרים חמושים במצלמות מנסים לצלם את מעט החוליגנים שמחפשים לריב עם אוהדי הקבוצה היריבה (אל דאגה העסק די בטוח והתקריות בודדות, בכל זאת לא מדובר על משחק של מילוול…)

על פאר היצירה שנקרא איצטדיון האמירויות כתבנו כבר בעבר אולם כל פעם שהלונדוני מתיישב ביציעים הוא מתרגש מחדש. האנגלי-פקיסטני הוא תומך ארסנל נלהב, כך שלאחר שירה בצוותא של “Arsenal we love you” השניים מתחילים לרטון על היעדר הרכש השנה של התותחנים (המשחק נערך לפני ההחתמה המדהימה של אוזיל עבור 50 מ’ אירו!)

גול אחד מספיק לתותחנים לנצח בדרבי הצפון-לונדוני את טוטנהאם, וכל החבורה: הלונדוני, הפקיסטני-אנגלי והסיניות שבתחילת המשחק התלהבו בעיקר מנוכחותו של דיוויד בקהאם באיצטדיון – באקסטזה.

על מצב הרוח הטוב והבטן המלאה מעיב רק התור הארוך לרכבת, תור שמשתרך במשך כחצי שעה תמימה, וזאת למרות שהרציף שמחזיר את הלונדוני הביתה ריק לחלוטין 🙁

יום ראשון באיסלינגטון היא חווייה מרוממת במיוחד כשארסנל מנצחים, יחד עם זאת – אם אתם אוהדי טוטנהאם עוד מימי רוני רוזנטל העליזים – אולי זו לא השכונה בשבילכם. איסלינגטון בכלל הוא מקום נחמד, במיוחד כשהשמש מפציעה בשמים, עמוסה בחנויות קונספט ופיצ’פקס ומספר מסעדות שנראות לא רע בכלל (לצד קבביות חלאל), בילוי מומלץ לסופה”ש.