הלונדונים בפריז

סופה”ש הוזמן מבעוד מועד. ההורים שלה גם שם וזו הזדמנות טובה לערבב שמחה בשמחה (היא נועצת בו מבט נוקב…) – ולכן באופן חגיגי, הלונדונים הופכים לפריזאים לסופה”ש שכולו וויקאנד אה לה ויה קוטידיאן, או פריז ללונדונים מתחילים.

טוב, אז ווידוי קטן – זו לא הפעם הראשונה שאנחנו “קופצים” על רכבת לפריז. זו גם לא הפעם השנייה. אבל מה לעשות – גם אם אתם הייתם גרים מרחק של שעתיים וקצת, ובממוצע 100 ליש”ט פחות בארנק, הייתם עושים לכם הרגל לקפוץ לעיר האורות מדי פעם. “מודה ועוזב ירוחם”.

בפוסט הנוכחי נספר קצת מה עשינו ביומיים וחצי בפריז: מסעדות, בתי קפה, אומנות וקצת קניות. ללחוץ על התמונות להגדיל. פוסט ארוך (שוב).

 

בין היציאה מקינג’ס קרוס – תחנת הרכבת האנגלית המצוחצחת – לבין הנחיתה בגאר דה נורד, תחנת הרכבת ה”מבורדקת” בלב הבירה הצרפתית, אנו מעבירים שעתיים ורבע בערך של נופי כפר ירוקים שנקטעים ע”י נוף התעלה השחור. היורוסטאר היא בין ההמצאות הגאוניות של המאה העשרים – בידוק בטחוני מינימלי, חצי שעה לפני היציאה והופס נמצאים ביבשת אירופה.

מאחר שזו לא הפעם הראשונה שלנו בפריז (כאמור), נוותר על המוקדים הטוריסטיים ונעבור ישר לשכיות החמדה שלנו. הפעם התמקדנו דווקא בגדה הימנית – ואנו שומרים את הזכות לדבר על Rive Gauche בעתיד (היא כבר מתכננת..)
מתוקף תפקידנו החדש כ”פטרוני אומנות הרחוב” גם שילבנו קצת גרפיטי שמדבר צרפתית, ללא הסברים. תהנו.

המארֵה – Le Petit Marché

---

הרחובות קטנים והסמטאות של ה-Marais נראו כיעד האולטימטיבי לארוחת ליל שישי. בין הבוטיקים, הגלריות ובתי הקפה, כשבמרכז מבצבצות להן מדשאותיה של Place Des Vosges, המארה נראה כמו פריז בזעיר אנפין. למעשה, יומיים וחצי בפריז אפשר לבלות רק כאן, וזה לא רחוק ממה שעשינו הפעם…
היעד של הארוחה היה ביסטרו קטן שעונה לשם  Le Petit Marché. מדובר בביסטרו צרפתי עם נגיעות פיוז’ן אסייתי, מסעדת אחות לביסטרו מקומי אחר שאנחנו אוהבים מאד (השם שמור במערכת), ולמרות שחלפנו על פניו – נמנענו מלהיכנס לשֶם הגיוון.

נחמד היה להזמין מקום ל- Petit Marché כשבוע מראש ליום שישי בערב. הפונקציונר שרושם את פרטי ההזמנה היה בטוח ש”נפלנו מהירח”. בעוד שבלונדון הפלצנות הבריטית מחייבת לשריין מקומות כשלושה שבועות מראש, הרי שב- Petit Marché (ובפריז בכלל), ההתנהגות מאד צרפתית טיפוסית: אין שם משפחה. לא צריך טלפון. רק תבואו – והכל יסתדר.

כשהגענו למקום בשעות הערב המאוחרות – בחוץ עוד אור – המסעדה נראתה ריקה באופן מדאיג. יחד עם זאת, עוד לא הספקנו לעוט על המנות הראשונות וכבר היה נראה שאנשים מחכים בתור. השולחנות מלאים והאווירה הפריזאית העולצת מגיעה לשיאה. רוזה הבית הוא אופציה מצויינת לפתוח ארוחה.
למנות ראשונות: סלט סיני (עוף חמוץ מתוק עם כרוב וחסה ברוטב בוטנים), טונה צרובה בשומשום שחור, וטרטר סלמון עם אבוקדו ומנגו. הכל נטרף, כולל הבאגט עם החמאה. ביסטרו או לא ביסטרו?
למנות עיקריות: אבא שלה הודיע מיד שהוא הולך על האנטריקוט; הבנות החליפו מדי כמה דקות בין מנות הדג שלהן – monkfish ברוטב ג’ינג’ר וירקות, וסטייק דג לבן צרוב עם סלט קצוץ; הוא לקח מהספיישלים צלע בקר, אמנם שלח למטבח לבישול של עוד דקותיים, אבל נהנה מאד.
המנות מוגשות עם פירה ו/או haricot vert שזה הטרנד הפריזאי האחרון – בעצם שעועית ירוקה.
לקינוח – פנקוטה עם פירות יער אדומים ומוס ערמונים. מעולים ומיוחדים, עם קפה.

מנות מעניינות שכיכבו סביבנו: מילפוי טונה – גרסא מקומית למנה צרפתית מסורתית רק עם סשימי טונה, ושרימפסים עטופים במעטה קריספי עם בזיליקום ומטבל אסייתי.

מבושמים יצאנו מהמסעדה לכיוון רחוב Rivoli – כאשר בדרך מחפשים את סרקוזי ושטראוס-כהאן מחליפים דירות בכיכר דה ווג’. לא נצפו.

Marché des Énfants Rouges

---

צפון-מזרחית לכיכר דה ווג’ נמצא ה-“Haut Marais” שכולו סמטאות משובצות גלריות וחנויות אוכל שונות (החל בבתי קפה וכלה בכל ה”rie” למינהם: בולנג’רי, פטיסרי, שרקוטרי, פרומז’רי… הבנתם את הקטע). בלב האיזור, בין רחוב Charlot המתאפיין בגלריות אומנות רבות לרחוב Bretagne נמצא שוק פחוס ודחוס בשם Marché des Énfants Rouges בתרגום חופשי – השוק של הילדים האדומים (wtf?!)

קשה קשה קשה ללכת בין סמטאותיו של השוק הקטן מבלי לרצות לאכול ה-כ-ל. הוא בעיקר התגרה ממסעדת הרחוב המרוקאית שמציעה טג’ין של הכל (עוף, בקר, וכיו”ב) עם קוסקוס צהוב וירקות. מה לעשות שהיה עשר בבוקר?
חוצמזה יש שם בתי קפה, מסעדות טאפאס, יפנית, ג’מייקני (?!), ודוכנים מכל הבא ליד: פירות, ירקות, דגים, גבינות, בשרים, לחמים, מאפים ופרחים. ממש תיבת נוח. הסתמן גם לחץ מתון (שלה) לעמוד בתור לעמדת “הזקן עם הקרפים” – שזוהה מתכנית טלוויזיה של ה-BBC על מטבח צרפתי – אבל גם היא וויתרה.

ביציאה מהשוק דרומה על רחוב Bretagne ניתן לזהות בקלות את פטיסרי Chez Manon וזאת בזכות תור האנשים המשתרך מתוך החנות ועד לפינת הרחוב. אלמלא תור האנשים – היינו עוצרים פה גם בזכות חלון הראווה המרהיב, העמוס לעייפה במאפים וצבעים. מומלץ.

עייפים מהתור צעדנו במורד הרחוב ופנינו שמאלה ל-Popelini טרנד הפחזניות החדש בפריז. המקום מוגדר כ”תשובה הפריזאית ל-cup cakes” – הלה עונות לשם הצרפתי chaux à la crème. במקום תמצאו מיני פחזניות בלבד במבחר טעמים: שוקולד מריר, קפה, וניל, קרמל מלוח, לימון, פיסטוק עם דובדבן במרכז, פרלין, שוקולד חלב עם פסיפלורה, ורד ופטל, וChou du Jour שתמיד מתחלף (בפורמט של פחזניה פתוחה עם קצפת גבוהה). chou אחת לדרך ואנו ממשיכים לקצת אומנות…

 

גלרית Emmanuel Perotin

---

מרחוב Bretagne יוצא Rue de Turenne שיחזיר אותנו חזרה לכיכר דה ווג’. למעשה charlot-Bretagne-Turenne יוצרים כמעין טרפז ללא בסיס (קצת גיאומטריה של המישור, מבולבלים?). זהו רחוב עמוס בחנויות, בתי קפה וגלריות. שמנו פעמינו לגלרית Perotin המוכרת, גלריה גדולה המורכבת ממספר חללים ומוקדשת בעיקר לאומנות מודרנית.
מבנה הגלריה מרשים, היא כוללת חצר פנימית ומעבר אחורי שמוביל לחלל נוסף (היה סגור דווקא הפעם).

התערוכה התורנית של Wim Delvoye הנקראת “Rorschach” מציגה פיסול במתכת, עם מוטיבים של טבעת מוביוס (אינסוף). בחלל המרכזי הרבה “ישויים” צלובים על צלבים המשכיים (כמו גלגל), מרהיב אך מטריד באחד. חלל ה”ישויים” גם מוקף קירות מראה – כך שמימד האינסוף מודגש ומחוזק, במיוחד אם מצליחים לא להיכנס בקיר.
רבע שעה הספיקה לנו במימד האינסופי של Perotin והמשכנו.

למרות שעד עכשיו נמנענו מלהרחיב בנושא, המארה הוא גם יעד מבוקש לחובבי שופינג בחו”ל. בין הסמטאות והרחובות פזורים מגוון של בוטיקים, רשתות אופנה צרפתיות וחנויות מעצבים עצמאיים ותכשיטים. מרבית החנויות סובבות סביב הרחובות המרכזיים – rue du Vieille Temple ו-rue des Rosiers (אשר ידוע גם כלבו של הרובע היהודי הגדוש בימי ראשון בצרפתים ותיירים כאחד העומדים בתור לפלאפל המקומי, או למאפיות היהודיות – קניש, בורקס ועוד טעמים של הבית… המממם עוגת הפרג שלו).
בין החנויות היא שמחה לגלות גם מבחר חנויות עודפים של הרשתות הצרפתיות החביבות עליה, אך למרות ההיצע המבטיח – הלה יצאה בידיים ריקות הפעם…

מאחר והזמן חולף והקיבה שלו דורשת (וגם הפתיל מתקצר ככל שהרעב גובר) הוחלט ברוב של 1 שהתחנה הבאה תהיה “ההמבורגר הטוב ביותר בפריז” ב”רחוב הכיף ביותר בעיר”. הדרך לשכונת Montorgueil חולפת על פני שדירת Sébastopol – שם תמצאו בין היתר חנויות עודפים נוספות. ועד כאן עם שופינג.

 

 Montorgueil / Rue Des Petites Carreaux – Au Rocher De Cancale

---

בעינינו המדרחוב הקטן שמתחיל לא רחוק מה-Sentier ומסתיים בקצה Rue Montorgueil (לא רחוק מתחנת les Halles), הוא בין המקומות הקסומים ביותר ביבשת אירופה. מדובר בספק שוק – ספק רחוב חנויות, שם תמצאו הכל החל מ-Starbucks ורשת סושי, דרך מסעדות ומאפיות (כולל Eric Kayser האב הרוחני של ארקפה) וכלה בדוכני ירקות ודגים.
בתי הקפה והמסעדות “נשפכים” לתוך המדרחוב ממש, ובכל מזג אוויר הכסאות רוחשים בעשרות סועדים ושתיינים – תחת מעטה עשן סיגריות פריזאי כחלחל.

למסעדת Au Rocher de Cancale הגענו פעם אחת בטעות, בעבר הרחוק: כרגיל הקיבה הרעישה, הסבלנות נגמרה, וההמבורגר תחת עשן הסיגריות נראה מפתה. מאז אנו חוזרים לאותה נקודה בכל פעם שאין הסכמה לגבי ארוחת הצהריים, אם ובכלל. למעשה, עד לפני כשבוע לא ידענו את שם המקום, וזיהינו אותו כ”מקום הפינתי עם ההמבורגר המעולה והמלצר החמוד” (הוא תמיד שם, נראה כמו מלצר/סטודנט).

מסתבר שהמקום נחשב למוסד פריזאי, והיה כבר פופולארי במאה ה-19, כמסעדה של ארוחות ערב אחרי התיאטרון או אופרה שעמדו ברחוב עצמו, מספר 59. הופתענו מהבורות של עצמנו, אך טפחנו לעצמנו על השכם שנמשכנו למקום עם עבר כה מפואר. אגב – המקום זכה לערך בוויקיפדיה של צרפת.
תמצאו פה מבחר גדול של סלטים (מנות נדיבות בפני עצמן), שלל מנות “ביסטרו” צרפתיות (כולל באגט), אך כמו שכבר אמרנו – הוא לא זז מההמבורגר המסורתי (Sans Fromage), והפעם גם הצליח לסחוף את אבא שלה, שכלל לא היה רעב.
ההמבורגר מוגש עם צ’יפס שללא ספק נכנס לדירוג ה-TOP TEN שלנו בעולם (כבר הבטחנו שנעשה פוסט שיוקדש לצ’יפס, לא שכחנו!). המלצר אומנם ניסה לפתות אותנו בעוגת שוקולד מסורתית, שלטענתו עומדת כמגדלור בקצה הקולינריה הצרפתית – אולם אנחנו שכבר היינו מקובעים על גלידה או מאפה בהמשך הרחוב, סירבנו בנימוס אירופאי והבטחנו לשוב.

לסיכום: יומיים וחצי בפריז חלפו הלכו ביעף. גם מזג האוויר ההפכפך לא הרתיע אותנו מלממש את מרבית המאווים: קצת קניות, מסעדות מוכרות וחדשות, ראשון בבוקר במארה ואפילו תערוכה של אנרי מאטיס במרכז פומפידו שכבר קטנה היריעה מלהרחיב גם עליה. היומיים הללו הורכבו משיטוטים אינסופיים ברחבי עיר האורות, מקפה ומאפה ליד המזרקה בגני ה-Tuilerries (שגם מציגים פרחי ענק של Yayo Kusama), מפטיסריים למינהם, מקפה Noisette (מקיאטו בגרסא המקומית) בבתי הקפה המעושנים של העיר, משוקי אוכל ומגלריות מקומיות.
הבנות הספיקו לפקוד גם את מיצג Monumenta של האומן דניאל בורן ב-Grand Palais; את הרטרוספקיבה המדוברת של לואי וויטון ומרק ג’ייקובס במוזיאון לאומנות דקורטיבית – הצמוד ללובר; ולחדש את מלאי נעלי הבלרינה בגדה השמאלית.

עבר מהר ועדיין לא אכלנו Quick.

---