הלונדונים מציגים PYO*

כשהשמש מפציעה מעל חורשות הרטפורדשייר, הלונדונים מחפשים פעילויות מחוץ לעיר שאפשר לעשות עם הילדים.
מזל שיש חברים שכבר עשו את המיפוי המקדים, ואפשר גם לצאת מחוץ לגבולות הבירה בשביל קטיף תותים, משולב קצת שופינג לקינוח.
הלונדונים מציגים: PYO כפי שזה נקרא באנגלית בריטית – Pick Your Own (שזה בתרגום חופשי: תקטוף את זה בעצמך באמש’ך).

היתרון הכי גדול במ’ וא’, מלבד היותם ישראלים לונדונים מקסימים כמונו, זה שיש להם שלושה לונדונים קטנטנים במרווחים דומים לשלנו, רק עם התחלה של שנה מראש. הדבר הופך אותם למקור בלתי נדלה של מורה נבוכים להורים בלונדון, כולל בתי ספר, קייטנות ופעילויות – מה כן ומה לא. את החווה של Parkside הציע א’ כבר בשבועות שחלפו, אולם גל הקור הבלתי מוסבר שהכה השנה במאי, הוביל לכך שמרבית חוות ה-PYO טרם פתחו את שעריהם.

PYO זה הקיצור הבריטי ל-Pick Your Own. מסתבר שמספר לא מבוטל של חוות ברחבי אנגליה (ואחוז ניכר מהם פרושות בגבול הצפוני של לונדון מחוזות אוקספורדשייר – הרטפורדשייר, בואך אסקסה), הבינו את הפוטנציאל התיירותי הגלום בפתיחת השערים להגירה המונית. טוב לא בדיוק הגירה, ויש גם כמה אנגלים פר אקסלנס, אבל בטח שמשתלם להם הרבה יותר לגבות £4 לקילו תותים/פירות יער, עם מינימום של £4 לבן אדם, כאשר הסופרמרקטים גובים מהלקוח כ-£2-3 עבור חצי כמות (וזה אחרי מרווחי הקמעונאיים והמפיצים). הקיצר – עסק משתלם שגם משווק ככזה המספק יום כיף לכל המשפחה.

דמיינו לעצמכם חווה שטופת שמש (כן יש פה ימים כאלה אם כי מועטים), עשרות של משפחות מסתובבות להן עם מריצות וסלים, וילדים מרוצים שמוציאים את אנרגיית הסופה”ש שלהם. כולם מרוצים. Parkside היא החווה הראשונה שפתחה את עונת ה-PYO, תחת אזהרה שכמות התותים הבשלים מועטה, ולפיכך הקטיף יסתיים במחצית היום מתישהו.
ואכן תחת איום ‘היעדר כמות מספקת’, מ’ ו-ד’ שרצו להצטרף עם אילוצי לו”ז, וכמובן חמש דעות בין ארבעה יהודים בגירים, הצלחנו לעשות את נסיעת ארבעים הדקות לאנפילד, להתחפש לתאילנדים ולו לכמה שעות ולקטוף לנו כמות בלתי מבוטלת של תותים, תרד ומנגולד מקומי.
 
מרבית החוות האיזוריות השאירו הודעה במענה הקולי (זה הטרנד) שעונת הקטיף תיפתח רק בשבוע הבא, אולם יחס השני תותים אדומים אל מול שמונה ירוקים, הגביר את יצר התחרותיות של הלונדוני, של א’ ושל י’ הלונדוני הקטן (אך הכי גדול מבין כל הקטנטנים), ואיכשהו הצלחנו לקטוף משהו כמו שלושה ארבעה קילו תותים – מה לעזאזל עושים עם כל הכמות הזאת?

ההגבלות שמגיעות עם “הכנסת האורחים” של החוות הבריטיות קצת מקשות על החבורה, שתפסה לה סשיין הנקה כפול: אסור לאכול ממה שקטפתם בזמן הקטיף (דמיינתם באמת שיש מישהו מחבורה של ארבעה ישראלים וילדיהם נטולי כל הרסן שלא אכל?); אסור להכניס אוכל (א’ ומ’ אפילו לא שעו לשלט הזה, הלונדונים הבריחו פריכיות בעגלה של הקטנטנה); אסור לקטוף מהאיזורים הלא מסומנים (טוב, ניאלצנו ליישר קו פה, כי שאר הפירות פשוט לא מוכנים למרות שמשפחה של הודים רצה לה עם סלקים?!).
מחוץ לחווה יש מספר שולחנות פיקניק, אך הקונצנזוס גרס שמכאן ממשיכים לצהריים – ושכדאי לנגב לנ’ הקטנטנה את הפנים האדומות מתותים לפני שיבקשו לשקול אותה ביציאה.
 
הלונדוני וי’ הקטן (התחרותיים יש לומר) מחסלים להם עוד ערוגה של מנגולד (Swiss Chard), לא לפני שהלונדוני תופס את עצמו שיהיה באמת צריך לשלם על כל הכמות הזאת וגם להכין ממנה אוכל. הסטלה של האחרים מסתיימת עם דיונים סוערים על ארוחת צהריים.
מסתבר שיש מסעדה טורקית מאד טובה באנפילד אבל, הפחד שללונדוניות הבררניות לא יהיה מה לאכול שם מחד, והתנגדות גורפת לקשתות הזהב מאידך, מובילה לפשרה בדמות גסטרופאב. המקום נראה מבטיח בשל העובדה שהתפריט שלו מגוון והכי חשוב – הוא במרחק שלוש דקות מהחווה.

קשה להמליץ על ה-Robin Hood בהארטפורדשייר, שכן רק שתיים מתוך ארבעת המנות שהוזמנו היו טובות מאד. האווירה בהחלט נחמדה, כולל שולחנות גן בחוץ. בכלל מאז הקוטסוולד, הלונדונים מאד מעריכים את תרבות הגסטרופאבים האנגלית. אז נכון שהשף המקומי בפאב שבחרנו הפעם לא יהיה הג’יימי אוליבר הבא, אבל תכנון מוקפד של מסלול ואפשר לעשות שבוע שלם סביב גסטרופאבים כאלה שמתמחים בנישות אלו ואחרות, וכן – אפילו להימנע ממטבח בריטי לחלוטין, למי שמתעב את סגנון הבישול (מ’, אנחנו יודעים שלא השתכנעת הפעם 😉 )

לאחר הצהריים אנו מתפצלים: א’ ומ’ ממשיכים להם לתכניות משלהם, ואילו הלונדוני תחת ההבטחה שהקטנים יירדמו להם בדרך, מסכים לעצור ללונדונית לקצת שופינג של שבת אחה”צ. בתחנת הדלק הראשונה אנו שמים לב ל-Drive Thru של סטארבקס, ומוכרחים פעם אחת לעשות את זה. אז נכון, שזה לא הקפה הכי הכי בעולם – אבל אנחנו אוהבים אותו, ולמרות שבדרייב תר’ו של מקדונלדס היינו כבר מספר פעמים (יחי מכוני שטיפת הרכב!) אז העובדה שאפשר לדבר לתוך רמקול וללכת לאסוף קפה מהצד, נראית לנו כמו משהו לא מהעולם הזה.
במיוחד בשביל מי שמסכים איתנו פה, עברנו את הסגמנט הזה בהצלחה, למעשה זה כ”כ מוצלח שאפילו שמים לך סוכר בקפה שלא תצטרך חס ושלום לעצור את הנסיעה. כל הכבוד. תייגו את החברים שהיו שוכרים רכב ויוצאים מלונדון בשביל לנסות אחד כזה.
קרמל מקיאטו, אספרסו ועוגיה ואנחנו בדרך לגלריה.

הגלריה של האטפילד (נהגה גא-לרִיה) היא קניון האאוטלט הכי בקטנה שתמצאו מחוץ לעיר. לא מדובר באיזה מפלצת כמו ביסטר ווילאג’ המוכר לכל מי שמתכנן את הקניות שלו בקפידה, אלא בקניון צנוע עם אאוטלטים של גאפ, TK Maxx (החנות שהיא אאוטלט בעצמה), נייקי, ספורטסדיירקט (שוב, סוג של אאוטלט בעצמו), M&S, GANT, הצלחות של Denby ועוד.
 
למעשה הסיבה הכי דחופה לבוא לפה היא לקנות לעצמכם סרוויס איכותי של Denby (דיון שעלה גם בחווה), שכן מדובר במחירים מעולים לתוצרת שהיא באמת טובה. מעבר לזה יש מתחם ג’ימבורי ענק לילדים, בהחלט אפשר להשאיר את אבא לטירונות שנייה (ולו בשל כמות הטיפוסים והזחילות שייאלץ לעשות) עם הילדים וללכת לייצר בלאי לכרטיס אשראי. הנה המלצת קניות שלא רואים כל יום מהלונדונים. ונב -א’ גם לא היה כל כך עמוס 😉

באיזור הרטפורשייר מספר חוות מומלצות, כאשר פירות יער ותותים זו התוצרת הבריטית הכי נפוצה כמובן: Hawkswick ו-Graveley ליד סיינט אלבנס המתמחות בפירות יער כמו כל החוות פה; Cammas hall שגם היא מתמחה בפירות יער כמובן אבל מציעה גם תירס, בצל ודלועים; ב-Pearce’s Farm מלבד תותים ופטל יש גם אספרגוס, Grove Farm מציעה יותר משלושים סוגים של פירות וירקות; וכמובן Parkside, בה ביקרנו, שמבטיחה גם פטל ופירות יער וגם קישואים, סלקים, תירס סופר-מתוק, עגבניות ודלעות לקראת אוגוסט-ספטמבר.
לכל החוות האלה Farm-Shop שמוכרת את התוצרת המקומית, איזורי פיקניק ובתי קפה – אפשר להשאיר את הגזייה בבית… בהחלט אפשר להצטייד כאן בחומרי גלם איכותיים לכל השבוע.
 
יום החווה שלנו עבר במהירות, עייפים אך מרוצים הגענו ישר לאמבטיות ולבישולים. מעבר לחווייה, וליום הכואב לארנק, מה בעצם עושים עם כל זה? להלן כמה דוגמאות:

	Parkside Farm Hadley Road Enfield http://www.parksidefarmpyo.co.uk
	The Galleria, Hatfiled Comet Way, Hatfield https://thegalleria.co.uk/