5:30 בבוקר, הטייץ (כן טייץ) הדוק על העור בחום של הדירה. כל השאר ישנים. הוא שונא את ההרגשה המחניקה, אבל הבוקר הבריטי הקר מעניש את מי שבא מהלבנט ולא לבוש בהתאם, גם ב”אביב”.
ב-6:00 הוא כבר מדווש לו על מרליבון רואד. הדרך שבדרך כלל סואנת, אומנם לא נקייה ממכוניות, אבל בשעה כה מוקדמת הסכנה ברכיבה על הכביש פוחתת מהותית, בעיר שעוד נתונה בהסגר.
כל הדרכים מזרחה מובילות לסיטי, וחוסר השקט על הדרך הסואנת מתחלף במהרה בנוחות הכבישים השקטים ומסלולי האופניים הייעודיים שבבלומבסברי, אבל אין לו זמן להתעכב על לונדון הדיקנסיאנית האפרורית. הכניסה אל הסיטי דרך קלרקנוול רואד מובילה אותו ל-St John’s Gate.
השער המרשים נבנה ב-1504 ככניסה למנזר קלרקנוול, שבעברו היווה “המפקדה” של מסדר אבירי סיינט ג’ון, עד הרפורמציה של הנרי השמיני. רק ב-1888 מסדר האבירים חזר לאנגליה ברשותה של המלכה וויקטוריה, וכיום במקום מוזיאון ההיסטוריה שלו. הכביש מוביל לרחוב שמסתיים בצפון שוק סמית’פילד.
ב-6:00 הוא כבר מדווש לו על מרליבון רואד. הדרך שבדרך כלל סואנת, אומנם לא נקייה ממכוניות, אבל בשעה כה מוקדמת הסכנה ברכיבה על הכביש פוחתת מהותית, בעיר שעוד נתונה בהסגר.
כל הדרכים מזרחה מובילות לסיטי, וחוסר השקט על הדרך הסואנת מתחלף במהרה בנוחות הכבישים השקטים ומסלולי האופניים הייעודיים שבבלומבסברי, אבל אין לו זמן להתעכב על לונדון הדיקנסיאנית האפרורית. הכניסה אל הסיטי דרך קלרקנוול רואד מובילה אותו ל-St John’s Gate.
השער המרשים נבנה ב-1504 ככניסה למנזר קלרקנוול, שבעברו היווה “המפקדה” של מסדר אבירי סיינט ג’ון, עד הרפורמציה של הנרי השמיני. רק ב-1888 מסדר האבירים חזר לאנגליה ברשותה של המלכה וויקטוריה, וכיום במקום מוזיאון ההיסטוריה שלו. הכביש מוביל לרחוב שמסתיים בצפון שוק סמית’פילד.
עומדת בשער העיר- להביט אל ילדותי שאבדה
סמית’פילד. בשעה 6:20 בבוקר השוק עוד הומה. המסחריות (ואנים) הלבנות שהפכו לסטנדרט, חונות להן בסדר בריטי מופתי. השינוי היחיד הוא שהמבטים הזועפים של הקצבים קשי היום, לבושים כחיילים במדים לבנים, מוסתרים מאחורי מסיכות פנים כנגד הקורונה, בצבע תואם. מדי פעם הסדר יופר ע”י מלגזה מהירה, או קצב או משלוחן, הדוחפים עגלת קניות מתוך מטרה להעמיס את אחת המסחריות בנתחי בשר אימתניים. בימים כסדרם, אלו ימצאו את דרכם למסעדות, קצביות, מעדניות וכו’.
שוק הבשר הסיטונאי של סמית’פילד, או בשמו הרשמי “London Central Market” הוא בין השווקים הפחות מוכרים של לונדון, במיוחד לתיירים שלא מגיעים לגבולות “הסקוור מייל”, הכוונה לסיטי. הוא חלק מאיזור שנקרא סמית’פילד, וממוקם נקודתית בקרבת שטח קטן יותר הנקרא קלרקנוול (Clerkenwell). עם השנים התפתחה בו סצנת מסעדנות ובילויים המזכירה במקצת את ה-Meat Packing District בניו יורק (בשל תרבות הפודיס הלילית העומדת בקונטרסט לאופי הלא מטופח של המקום). הוא עומד על תילו כבר 800 שנה, מה שהופך אותו לאחד השווקים העתיקים ביותר בבריטניה.
שוק הבשר הסיטונאי של סמית’פילד, או בשמו הרשמי “London Central Market” הוא בין השווקים הפחות מוכרים של לונדון, במיוחד לתיירים שלא מגיעים לגבולות “הסקוור מייל”, הכוונה לסיטי. הוא חלק מאיזור שנקרא סמית’פילד, וממוקם נקודתית בקרבת שטח קטן יותר הנקרא קלרקנוול (Clerkenwell). עם השנים התפתחה בו סצנת מסעדנות ובילויים המזכירה במקצת את ה-Meat Packing District בניו יורק (בשל תרבות הפודיס הלילית העומדת בקונטרסט לאופי הלא מטופח של המקום). הוא עומד על תילו כבר 800 שנה, מה שהופך אותו לאחד השווקים העתיקים ביותר בבריטניה.
תעמיס לי תעמיס
בשורות טובות בשורות של מסחריות
הלונדוני ממשיך לדווש לו לצד השני של השוק. העבודה קוראת לו, אך כך גם הצילומים של חיי השוק בצל הריחוק החברתי. הוא לא מעז להיכנס למתחם הסיטונאי במצב הנוכחי, אולם בתקופות נורמליות יותר, מבקרים לא יסורבו כניסה.
אז מה אנחנו יודעים על האיזור?
בימי הביניים היה זה איזור אהוב ע”י המלכים לאירוח של טורנירי אבירים (קרבות ברומח). ב-1123 הנזיר ראהר בונה פה מנזר, ברשותו של המלך הנרי הראשון. באותן השנים הנזירים האוגוסטינים החלו לקיים במקום יריד שנתי, בשם “Bartholomew Fair”, מאוחר זה ייקרא ה-Summer Fair של לונדון, יריד לממכר בגדים וטובין אחרים. יריד זה המשיך להתקיים אחת לשנה ברצף, ונסגר לבסוף רק ב-1855 בשל היותו “מגנט לאלימות, הוללות וחוסר סדר אזרחי”.
מה שנשמע כמו איזור חגיגה פסטורלי, בעצם מטעה מאד. ההיסטוריה של המקום יותר מקאברית מזה: נערכו כאן הוצאות להורג פומביות, שהמפורסמת בהן – הוצאתו להורג של וויליאם וואלאס ב-1305 ואחריה, זו של וואט טיילר (מנהיג מרד האיכרים) ב-1381. הוצאות להורג המוניות במקום נראו גם בתקופת הרסטורציה הקתולית של מרי הראשונה (Bloody Mary) ואילו מיד אח”כ מן הפן השני של המתרס ע”י אחותה אליזבת’ הפרוטסטנטית. בתקופה זו, אבירי מסדר סיינט ג’ון ברחו ממקום מושבם ויצאו לגלות. נוסף על כך, ב-1348 הוקם במקום אתר לקבר המוני, בחצר בית החולים St Bertholomew, כדי לקבור את הרבבות שמתו מהמגפה השחורה.
מה שנשמע כמו איזור חגיגה פסטורלי, בעצם מטעה מאד. ההיסטוריה של המקום יותר מקאברית מזה: נערכו כאן הוצאות להורג פומביות, שהמפורסמת בהן – הוצאתו להורג של וויליאם וואלאס ב-1305 ואחריה, זו של וואט טיילר (מנהיג מרד האיכרים) ב-1381. הוצאות להורג המוניות במקום נראו גם בתקופת הרסטורציה הקתולית של מרי הראשונה (Bloody Mary) ואילו מיד אח”כ מן הפן השני של המתרס ע”י אחותה אליזבת’ הפרוטסטנטית. בתקופה זו, אבירי מסדר סיינט ג’ון ברחו ממקום מושבם ויצאו לגלות. נוסף על כך, ב-1348 הוקם במקום אתר לקבר המוני, בחצר בית החולים St Bertholomew, כדי לקבור את הרבבות שמתו מהמגפה השחורה.
מבט היסטורי – צייר אלמוני
השוק
ויליאם פיצסטפן, אדמיניסטרטור עירוני והביוגרף של תומאס בקט (סיינט תומאס), תיאר את השוק ב-1174: “שדה חלק, בו כל יום שישי יש חגיגה של מסחר בסוסים מעולים, ובאיזור אחר שלו איכרים מציעים למכירה חזירים עבי בשר ופרות ושוורים בגודל עצום”.
ובאמת מאז ועד שנות ה-30 של המאה ה-19 לא הרבה השתנה, כפי שתיאר דיקנס באוליבר טוויסט: “האדמה היתה מכוסה בטינופת ורפש, שהגיעו עד הקרסוליים. צחנת גופות הבקר היתה תמידית…. עם ברנשים מלוכלכים ולא מגולחים, השוק היה סצנה הגורמת להשתוממות ותדהמה, ומטריפה את החושים.”
ובאמת מאז ועד שנות ה-30 של המאה ה-19 לא הרבה השתנה, כפי שתיאר דיקנס באוליבר טוויסט: “האדמה היתה מכוסה בטינופת ורפש, שהגיעו עד הקרסוליים. צחנת גופות הבקר היתה תמידית…. עם ברנשים מלוכלכים ולא מגולחים, השוק היה סצנה הגורמת להשתוממות ותדהמה, ומטריפה את החושים.”
השער הוויקטוריאני הצבעוני
שוק החיות המתואר המשיך להתקיים ברצף עד העת הויקטוריאנית, כאשר הפרלמנט קיבל את העצומה שקראה להוציאו מתחומי העיר בשל בעיות ההיגיינה שהוא יצר. ב-1852 עבר שוק הבשר החי לאיסלינגטון ואילו סמית’פילד נותר נטוש כעשור, לפני שהאדריכל הוראס ג’ונס ייבחר לבנות עבורו מבנה החדש.
בניית השוק נסתיימה ב-1868, עם מבנה המושפע מארכיטקטורה איטלקית בעלות של כמיליון ליש”ט (£90 מיליון בכסף של היום). השוק יועד לבשר ולעופות (לא חיים). בשתי קצוות המבנה פסלים המייצגים את ארבעת הערים המרכזיות של התקופה: לונדון, אדינבורו, ליברפול ודבלין. בפינות השוק – ביתנים אוקטגונים עם כיפות מעוטרות בגריפונים.
בניית השוק נסתיימה ב-1868, עם מבנה המושפע מארכיטקטורה איטלקית בעלות של כמיליון ליש”ט (£90 מיליון בכסף של היום). השוק יועד לבשר ולעופות (לא חיים). בשתי קצוות המבנה פסלים המייצגים את ארבעת הערים המרכזיות של התקופה: לונדון, אדינבורו, ליברפול ודבלין. בפינות השוק – ביתנים אוקטגונים עם כיפות מעוטרות בגריפונים.
הזקן והואן – שוק סמית’פילד בבוקר מנומנם
תביא לי מהסחורה מאחורה – מבט על אחורי השוק
ב-1876 הורחב השוק למתחם נפרד עבור עופות וגן נוי קטן התווסף דרומית אליו; ב-1883 התווסף מבנה ה-“General Market” לפירות וירקות – שכיום אינו בשימוש יותר. ב-1899 נסתיימה בניית המבנה האדום ה-“Red House” עבור מזון מקורר (ננטש ב-1970) וכן נבנה “שוק הדגים”. תכניות להרוס את המבנים הנ”ל זכו להתנגדות רבה ובנתיים הלה נשמרו, על אף היות חלקם נטושים.
הוי הבית האדום! ה-אדום!
עד המאה ה-19 סמלו “הברים של סמית’פילד” את גבולה הצפוני של הסיטי. במלחמת העולם השנייה השוק ניזוק בצורה משמעותית מטיל V-2 ואילו שוק העופות נשרף כליל ב-1958. המבנה הברוטליסטי שמשמש כשוק העופות כיום נבנה כחמש שנים מאוחר יותר והוא מכוסה בכיפת בטון עצומה.
שפעת העופות? בתוך שוק העופות שסגור אחה”צ
בשנות ה-90 של המאה העשרים החלה באיזור תרבות לילה עם מועדונים, ברים ומסעדות. השוק הפך ליעד נכסף עבור מסעדות יוקרתיות שקרצה להם הקרבה לסיטי בויז, הנתונים במרדף תמידי על הספקטרום שבין תענוגות לבין אותנטיות (עם חשבון הוצאות כמובן).
ב-6:40 הלונדוני כבר עם הגב לשוק, שועט אל עבר מתחם הבטון המפלצתי של הברביקן סנטר. לחשוב על בשר ויין בשעה כזאת זה חטא בפני עצמו, ברם לאור העובדה שהמלים נשפכות רק בדיעבד, הרי שנחטא למטרה אם לא נתפייט על תקופות בהן צמד המילים ‘ריחוק חברתי’ היה מושג הלקוח מספר מדע בדיוני.
לא ניתן שלא להזכיר את מסעדת סיינט ג’ון הוותיקה, אהובתה של מבקרת המסעדות גרייס דנט, או את קלאב גסקון האהובה על הסיטי בויז, בית ליצירות קולינאריות מדרום-מערב צרפת של השף Pascal Aussignac, לשתיהן כוכב מישלן.
אולם לחווייה אותנטית למדי, Smiths of Smithfield היא הכתובת הנכונה. המסעדה הוותיקה מציגה ארבע קומות של סטייקהאוס במלוא מובן המילה, מהקזואל בר ועד המסעדה המעונבת שעל הגג. הנתחים פה מגיעים היישר מהשוק שממול, לפי משקל, כאשר בו בזמן שאנשים בולסים ברצינות יתרה בקומות העליונות, בקומה התחתונה – מסיבה שלא תבייש אף מועדון לילה. זאת כמובן, לפני קורונה טיים.
ב-6:40 הלונדוני כבר עם הגב לשוק, שועט אל עבר מתחם הבטון המפלצתי של הברביקן סנטר. לחשוב על בשר ויין בשעה כזאת זה חטא בפני עצמו, ברם לאור העובדה שהמלים נשפכות רק בדיעבד, הרי שנחטא למטרה אם לא נתפייט על תקופות בהן צמד המילים ‘ריחוק חברתי’ היה מושג הלקוח מספר מדע בדיוני.
לא ניתן שלא להזכיר את מסעדת סיינט ג’ון הוותיקה, אהובתה של מבקרת המסעדות גרייס דנט, או את קלאב גסקון האהובה על הסיטי בויז, בית ליצירות קולינאריות מדרום-מערב צרפת של השף Pascal Aussignac, לשתיהן כוכב מישלן.
אולם לחווייה אותנטית למדי, Smiths of Smithfield היא הכתובת הנכונה. המסעדה הוותיקה מציגה ארבע קומות של סטייקהאוס במלוא מובן המילה, מהקזואל בר ועד המסעדה המעונבת שעל הגג. הנתחים פה מגיעים היישר מהשוק שממול, לפי משקל, כאשר בו בזמן שאנשים בולסים ברצינות יתרה בקומות העליונות, בקומה התחתונה – מסיבה שלא תבייש אף מועדון לילה. זאת כמובן, לפני קורונה טיים.
קלאב גזקון – מישלן בסמית’פילד
סמית’ס אוף סמית’פילד מציגה ‘תאוות בשרים’
נתח קטן בסמית’ס אוף סמית’פילד
במבט קדימה נראה שהעתיד של שוק סמית’פילד קצוב. התכנון של תאגיד הסיטי של לונדון הוא ששוק האוכל ספיטלפילד, שוק הדגים של בילינגייט וסמית’פילד יטמעו יחדיו במתחם חדש בברקינג. בעוד שחלק מאיזור השוק כבר פינה את מקומו לתחנת ה-Crossrail שתקום, את מבנה ה-General Market הישן אמור לתפוס מוזיאון לונדון שיפנה את משכנו בברביקן.
קשה לדעת מה הקורונה תעשה לתוכניות הללו, יחד עם זאת בפעם הבאה שאתם באיזור, תעשו לעצמכם טובה, לפני שיהיה מאוחר מדי…
קשה לדעת מה הקורונה תעשה לתוכניות הללו, יחד עם זאת בפעם הבאה שאתם באיזור, תעשו לעצמכם טובה, לפני שיהיה מאוחר מדי…
ללא מילים – מהותו של שוק סמית’פילד
1 thought on “מיסטר סמית’”