תגית: יפני

מי שעוקב אחרינו כבר כמה שנים יודע שהלונדונים מתרחקים מרשתות כמו אש (למעט מקדונלד’ס, מסיבות קטנות ומובנות). לכלל יש יוצא מן הכלל – רשתות שלא היו כאלה לפני זמן קצר, ושאנו ‘זכינו’ לראות אותן גדלות מסניף או שניים לכדי משהו גדול יותר – מקבלות מאיתנו פירגון (כל עוד הרשת לא הרסה את המוצר המוגמר).   רשת האוכל היפני Bone Daddies היא אחת כזאת. שביקרנו בפלאש אנד באנס בשנת 2015, היא עוד הייתה סניף בודד בסוהו, עם סניף נוסף של רשת האם Bone Daddies וסניף אחר מעל ה-Wholefoods בקנזינגטון. היום לרשת יש שני סניפים (קובנט גרדן ופיצרוביה, סוהו נסגר), ול-Bone Daddies…

  שמונה ימי מילה נסתיימו להם כבר מזמן, והלונדונים מחליטים לנצל את הימצאות האבות והאמהות, ויוצאים לספק קרייב שנצטבר במשך (כמעט) תשעה ירחי לידה, של סושי ואוכל יפני. בכלל, הרצון לבדוק את INKO NITO שהפכה לאחת בולטת בנבחרת ההכוכביא של קבוצת “רעבים בלונדון “בערה בקרבנו זמן רב, ואין כמו הימצאותה של הדודה מ’ (י’ – תלוי את מי שואלים) בשביל לחגוג אוכל אסייתי. האם INKO NITO תיכנס לדבריא של מסעדות יפניות בלונדון? לרגל החג הזה בו מחפשים “גלוטן פרי” בכל מקום, הלונדונים מסקרים יפנית קצת שונה בקצב של “אחד מי יודע”. מתחילים.      

אחרי תקופה ארוכה של פוסטים על פעילויות מחוץ לעיר, “טיולים שנתיים” ומדריכי הישרדות ללונדון עם ילדים, החלטנו להעלות פוסט מסכם על מסעדת קויה, פעילות להורים נטו. Coya המשלבת מטבח פרואני/יפני היא אחת המסעדות היוקרתיות היותר מסקרנות שיש לווסט אנד של לונדון להציע, והיא עושה זאת בהצלחה כבר מספר שנים. אז השחיזו את המזלגות, והקפידו לקרוא את הפוסט הזה על בטן מלאה.  

מי שעוקב אחרי הלונדונים כבר מזמן הבין שהחולשה המשותפת שלנו לסושי טוב עלתה לנו רבות במהלך השנים שחלפו. לכן, ברור לכולם שהלונדונים לא יסתפקו בלחלוף על פני סדנת הסושי בפיצרוביה, מקום אותנטי ובתולי שעוד לא נקבר תחת ערימה של ביקורות טובות הגורמות לטובים שבמוסדות לנפח מחירים. אחרי שלושה שבועות של מחלות ילדים, נני סרבנית-בייביסטר, ודחיות אנחנו סוף סוף שם – Sushi Atelier בפיצרוביה. .

ביקורן של אמא-סבתא ואחות-דודה (שלה) גרר מספר ימים בהם חזרנו להיות הלונדונים הקולינרים, שמשאירים את הקציצות במקפיא ואת הירקות במקרר (לא קצוצים). בתוך שבוע הספקנו לבקר בשלושה מקומות שעוד לא ניסינו – לטוב ולרע. את הקילוגרמים העודפים – אנו חייבים לזכות הגיוון האתני שמציעה לונדון: בפלומר הישראלית (מחניודה גרסת לונדון) נעזרנו בשירותי הבייביסיטר של סבתא; בפלאש אנד באנס ירדנו בצוותא משפחתית על לחמניות יפניות ממולאות בשר; ואילו שבוע אח”כ – כבר בלי המשפחה אבל עם חברים – קינחנו בפיצה איסט שבשורדיץ’.

אם יש משהו שניתן לומר על לונדון, הוא שמדובר בקיבוץ גלויות של ערב רב תרבותי. נסיעה בטיוב של יותר מכמה דקות תחשוף אתכם לפרצופים הודים, אסייתים, מערביים, סקנדינביים, אי אלו אנגלים וכן – שומו שמיים – אפילו ישראלים. כור ההיתוך הלונדוני מתבטא בצורה הטובה ביותר בסצנה הקולינרית המקומית, כאשר בלונדון כמו בלונדון הכל הולך לקיצוניות יוקרתית ומהודרת. הכוונה היא, שאם החלטנו את חודש ינואר להקדיש לבדיקה מקיפה שכבר מזמן התחשק לנו לערוך – של אוכל יפני – אזי רמות המסעדות הקיימות מתחילות בפאסט פוד נמוך-בינוני כמו ווסאבי ואיטסו (ויסלח לנו הקולומביאני) ועד מישכון של הבית לטובת זומה וחברותיה. עד היום כיסינו…