בהרבה דרכים אפשר לציין את יום ההולדת הארבעים במספר: לקנות מקלארן כתומה או פרארי אדומה (או איזה רכב ספורט שעושה לכם את זה); לעשות קעקוע/פירסינג או כל החלטה אחרת (שקל מאד להתחרט עליה וקשה מאד לשנותה); לנסוע לווגאס לסופה”ש של שיכרון חושים; לעלות להיילנדס הסקוטים לסופה”ש שכולו וויסקי; או לקחת את קבוצת רוכבי האופניים שלך, ולהעביר אותם דרך מרורים של 280 ק”מ בשלושה ימים.
כפי שכבר ניחשתם, הלונדוני בחר באופציה האחרונה, כאשר לקח את קבוצת הרכיבה שלו למסע רכיבה קשוח במיוחד, בסופה”ש הראשון של יולי. וכן – כנראה שהיה צריך כמה שבועות של התאוששות כדי לחלוק אתכם את האירוע. אז כאמור שלושה ימי רכיבה, מחוף לחוף דרך קצת יותר מ-2,500 מטר טיפוס על גבעות יורקשייר. דרך השושנים- יומן מסע.
מהי דרך השושנים
ראשית, בדומה לטעות המוכרת בתרגום “מלחמות השושנים” יש לכנות גם את דרך השושנים דווקא “דרך הוורדים”. אולם, למען קוהרנטיות היסטורית, נדבוק בשם השגוי.
הסיבה שהדרך נקראת דרך השושנים, נעוצה בהיותה מחברת בין העיר לנקסטר – בית השושנה האדומה – ויורק – בית השושנה הלבנה. מלחמות השושנים עצמן היו מאבק אזרחים פנים אנגלי בין שושלות לנקסטר ויורק, בין השנים 1487–1455, עקוב מדם ומלא תככים, שגורם ל”משחקי הכס” להיראות שטותיים בערך כמו בית האח הגדול.
מלכי לנקסטר החזקים היו הנרי הרביעי והחמישי (האחרון ניצח במלחמת מאה השנים בקרב אז’ינקורט הידוע נגד הצרפתים). אולם שהנרי החמישי מת, בנו הנרי השישי שעלה לכס המלוכה שהיה עוד תינוק, הוקף בעוצרים ותקופת שלטונו התאפיינה בחוסר יציבות ואובדן מרבית הטריטוריה האנגלית בצרפת.
שלושים השנים הבאות באנגליה התאפיינו במלחמת אזרחים מרה: מרגרט אמו של הנרי מצד אחד וריצ’רד דוכס יורק שטען לכתר וגם הצליח ליפול באחד הקרבות, מהצד השני. בהמשך בנו של ריצ’רד – הדוכס החדש מיורק – אדוארד (שגם מונה למלך באיזשהו שלב) נטל על עצמו להשלים את המשימה. שינוי של נאמנויות, כאשר המרכזית ביותר של הרוזן מווריק שבגד ביורקים וכרת ברית עם בית לנקסטר. מאוחר יותר הוצאתו להורג של הנרי השישי, הכתרתו של אחיו של אדוארד (שנהרג גם הוא) למלך – ריצ’ארד השלישי (זה מ-“A horse! A horse! My kingdom for a horse!”) ולבסוף מרידתו של הנרי טיודור.
הנרי השביעי שם קץ למלחמת השושנים בהביסו את ריצ’ארד בקרב בוסוורת’, הוא התחתן עם בתו של אדוארד מבית יורק והקים את בית טיודור – לו יצר סמל שושנה משולבת אדומה ולבנה, כדי לגאול את ממלכת אנגליה מעימותים נוספים בנוסך מלחמת האזרחים. ולמי שההסבר הממצה הזה לא מספיק – שייקספיר כתב הרבה על הבלאגן ששרר שם, מוזמנים לעלעל בכתביו.
יום האפס
המסע צפונה למורקאמב לא מתחיל ביום הראשון של הרכיבה, אלא ביום חמישי. הלונדוני וחבריו נסחבים עם תיק לא קטן בכלל לתחנת הרכבת של יוסטון. מסתבר שמקומות לאופניים בלי יוצא מן הכלל צריך להזמין מראש, ולרכבות של East Anglia Railways יש מקום מוגבל לכמות זוגות האופניים שהם מאפשרות להעמיס. באורך נס כל הזוגות מצליחות למצוא מקום והחבורה מתחילה במסע צפונה.
לפני תחנת הרכבת של לנקסטר, הרכבת עושה לה עוד הפתעה לפלטון העתידי, כאשר מרבית הרכבות מלנקסטר למורקמב מבוטלות. וכך שלושת החבר’ה (אחד כבר שם ועוד שניים בדרך) רוכבים כשמונה קילומטרים לא צפויים, עם הפקלאות, כדי להגיע ליעד הנכסף.
מורקמב היא עיירת חוף יפהפייה, שהעורק הראשי שלה נמצא על קו המים, עם טיילת רחבה שתזרוק אתכם חזרה לשנות התשעים בתל אביב. במקום מצולמת סדרת המתח הבלשית The Bay, ואפילו שהפלטון העתידי טיילו שם – חלק מהטיילת היה סגור לצילומים.
הקבוצה מדלגת על מסעדת מלון Midland היוקרתי, מלון הארט-דקו הבולט ביותר באירופה, בשל תצפיות על אוכל שנראה עייף למדי. הם חוזרים לארוחת ערב אצל הצוות המעולה של ה-Morecambe Hotel, גסטרופאב הבית של לוחם ה-UFC טייסון פיורי, שאימץ את העיירה כבית הראשון שלו.
היום הראשון – 103 ק”מ מהחוף המערבי ל-Pateley Bridge
היום הראשון מתחיל על מי מנוחות. ארוחת הבוקר שצוות המלון מוציא לחבורה כשעה לפני שאר האורחים זורמת, היציאה מתעכבת, והבירה והיין של הלילה הקודם מורגשים בהחלט (bad idea). תחת שמיים קודרים החבורה מוצאת את נקודת הפתיחה של 170 המילים הבאים, וכמה פוזות למצלמה עם מדי הרכיבה שהלונדוני עיצב לרגל האירוע, והחבר’ה מוכנים להתחיל לדווש.
המסורת של לטבול את הגלגל האחורי בים המערבי נמנעת בשל שפל מטורלל ששולח את הים כקילומטר אחורה. ר’ שעדיין במצב רוח טוב יורד עם הלונדוני לחוף הסלעי ומתיז עליו קצת מים משלוליות שלא הספיקו להתייבש. יאללה!
20 הקילומטרים הראשונים, לאורך נהר Lune, דרך לנקסטר עוברים כמו חלום. “אמרתי לכם שזה מסלול די קל” השוויץ הלונדוני במעבר גשר פסטורלי, כחמש קילומטר לפני שהדרך תתחיל לטפס לה אל גבעות יורקשייר האימתניות. העלייה ל-Hornbey עוד נסבלת, 150 מטר מעל פני הים עם כמות מכובדת של כבשים שפועות ללא הרף אל מול המאמץ של החבורה (מעניין אם החלומות של קדישמן היו נראים כך). בנתיים מזג האוויר קצת מתבהר ומתחמם.
העלייה ל-Clapham אף היא נסבלת, עוד 150 מטר לפחות, ופנצ’ר ראשון של הקולומביאני מתוקן חיש מהר על ידי מפעיל רכב סיוע נחמד מאין כמוהו שמקדים את הקבוצה שלו – נשים מבוגרות על אופניים חשמליות, שטרם נראו באופק. את אותו אנגלי חביב החבורה תפגוש סחוטים לאחר הטיפוס הבא של 250 מטר. “טוב לפחות סיימנו עם הגבעות” מפטיר לכיוונו הלונדוני. דבר שהעלה חיוך אצל האנגלי “well you still got Settle, don’t you?” הוא צוחק ומציע לנו פריסה.
Settle היא עיירה מנומנת שתיזכר לדיראון עולם אצל הפלטון בסיוטים. העלייה התלולה של 12% שיפוע, מסתיימת בכ-400 מטר מעל פני הים. נפגוש פה גם את החבר’ה עם החולצות הלבנות ממועדון הרכיבה של Hull שישחקו עם החבורה בחתול ועכבר לאורך היומיים הבאים, להלן “הכרסתנים” (מלשון כרס).
ואם חשבתם שבזאת נגמרו העליות – אז תחשבו שוב. הטיפוס ל-Cracoe פשוט יחסית, 75 מ’, ולפסגה המובילה ל-Pateley Bridge עוד כ-225 מ’, המלווה בירידה חדה של 18% היישר אל העיירה שתהיה חניית הלילה הראשונה של החבורה. לא בכדי העצה היא לא לעשות את הירידה הזאת בגשם, מגיעים פה למהירויות של 40 קמ”ש ויותר בקלות.
ההגעה שתוכננה לסביבות חמש בערב התאחרה לה בשעתיים, וארוחת הערב של מלון Harefield Hall מצדיקה את עצמה בתור המסעדה הטובה ביותר באיזור. הפלטון מצליחים להתסיס את המקום עם אייפד שמשדר את איטליה – בלגיה, ועם הצעת אירוסין של הזוג ליד, שלא דמיינו שהאירוע המשמח יקבל טוויסט בדמות חמישה ישראלים וקלומביאני אחד. הלקחים של אתמול נלמדו היטב – בירה אחת ודי, הורדת ציוד מהאופניים כדי לעשות אותן קלות יותר, והחבר’ה מוכנים ללכת לישון. זאתאומרת הם עם מר בנגיי.
היום השני – 108 ק”מ רטובים במיוחד במישורים של יורק
את היום השני פותחת הפלטון באופטימיות מוקדמת, אולם בטיפוס היציאה מפטלי-ברידג’ – ארובות השמיים נפתחות ונדמה שזה הולך להיות אחד מהימים האלה, בהם הכל, אבל הכל – רטוב.
הגשם קצת נרגע לקראת העלייה המאסיבית הבאה – 19% שיפוע וכ-125 מ’ טיפוס, ואז ירידות אחר עליות מתונות, לעבר – איך לא – Watergate. מצעד הירידות/עליות ממשיך עד Ripon, מקום בו הקולומביאני (שחווה אתמול פנצ’ר נוסף, הפעם בלי עזרת האנגלי החביב) נאלץ להחליף גלגלים ואילו ח’ על תקן אלברט פירות מצ’פר את החבורה בעגבניות, גמבות, בננות, תפוחים ותמרים. החבורה שמחכה להחלפת הגלגל המיוחלת נהנית מהפוגה בגשם אל מול הקתדרלה של העיר הקטנה ביותר ביורקשייר, ליד כיכר העיר – מקום בו פועל שוק איכרים מצומצם ביותר.
כשהכרסתנים עם החולצות הלבנות חולפים על פני הכיכר תוך קריאות “תנוחו קצת” ומנופפים לשלום, החבורה מבינה שהגיע הזמן לתת פוש נוסף ומשאירה את הקולומביאני להשיג אותה (אל דאגה, הוא ניחן ביכולות שכאלה) קדימה ממשיכים בגשם השוטף לכיוונה של יורק הנכספת.
לאחר רכיבה אינטנסיבית בקצב שלא תבייש פלטון מנוסה של כ-30 ק”מ לשעה (ופגישה מחודשת עם הקולומביאני), אובדן הדרך הראשית, והיעזרות במפה אולד סקול (מאחר שהגשם נעל את הנייד של הלונדוני), והחבורה מבינה ששעון החול מתחיל לאזול עבור י’ האופטימי שצריך להגיע ליורק עד שלוש אחה”צ, כדי למסור את בדיקת ה-fit to fly לפני הנסיעה לישראל. זה בדיוק הזמן שר’ נעלם לו.
צ’יטוט הבהרה רטוב במיוחד בווטסאפ ונראה שר’ מצא את ייקב Dunsforde, שכרמיו נשתלו באיזור הצפוני ביותר בו מנסים לעשות יין באנגליה. היקב קיים רק כחמש שנים, ומנסה לעשות יינות בסגנון טוסקנה. כשהמו”מ עם ר’ עולה על שרטון, החבורה מחליטה להתפצל – שני חבר’ה נשארים עם ר’, טועמים קצת יינות ובעיקר מוודאים שהוא יחזור לאוכף, ואילו הלונדוני והקולומביאני מלווים את י’ ברכיבה אינטסיבית לעבר יורק.
קשה לתאר את רגע הכניסה ליורק, לאחר 80 פלוס קילומטרים של רכיבה רטובים. דרך השושנים נכנסת לפארק Rawcliffe רחב הידיים וממשיכה למרכז העיר דרך נהר Ouse. ההרגשה שאופפת את הלונדוני והקלומביאני כשהם עוברים דרך חומות העיר ההעתיקה עילאית, כאשר הם מנווטים – רטובים וחסרי נשימה – בין רבבות האנשים שפוקדים להם את סמטאות העיר. כן יורק הוא מעין מקום שכזה – שמח ומלא חיים, המגשר בין הפער של הכבדות ההיסטורית של המקום לבין הבנות האנגליות שמסתובבות להם ביום גשום בלבוש מינימלי.
ב-1068 העיר ראתה דיכוי נמרץ של המרידה של הצפון בנורמנים, בידי וויליאם הכובש. ב-1199 יהודי יורק נטבחו וכ-150 מהם נהרגו, במה שהיהפוך לגירוש היהודים הראשון באנגליה. היא ראתה שפיכות דמים במרד האיכרים של 1381, ושוב ברפורמות של הנרי השמיני. ב-1644 במלחמת האזרחים האנגלית היתה יורק מעוז המונרכיסטים, והתנהלו סביבה קרבות עקובים מדם.
קשה להכניס את ההיסטוריה הזאת לקונטקסט הנוכחי – יורק זכתה כעיר הבטוחה ביותר למטייל, בדירוג של מגזין Conde Nast, ו-92% מתושביה הביעו את שביעות רצונם מהחיים בה, בסקר ממשלתי מ-2018. ב-2021 הלונדוני והקולומביאני מצאו פה את פיצריית Cresci, פיצה נאפוליטנית אמיתית עם צוות חביב שאפשר להם לייבש את הכפפות הרטובות על תנור הפיצה. תוך לגימת בירה מורטי הצמד חיכה לשאר חברי הפלטון שלאט לאט טפטפו להם למקום המבטחים. היום השני כמעט ומסתיים, עוד מאמץ אחרון ודי.
המאמץ האחרון הזה לא היה קל. אמנם הגשם נפסק, אבל אחרי הפיצה הבירה, והמנוחה שקיררה אותם, עשרים הקילומטרים ל-Pocklington שברו את רוח החבורה. היו פה כמה דרכי עפר חביבות, ולראשונה אופני הגראוול של הלונדוני היו יתרון. האור בקצה המנהרה היה מסאז’ שהוזמן מבעוד מועד, אולי לא מהטובים שאי פעם חוויתם, אבל אחרי יום שכזה – צריך רק לומר תודה שהמסאז’יסטית בכלל המתינה לנו.
היום השלישי והאחרון – 70 ק”מ אחרונים ומסיימים בחוף המזרחי
היום השלישי החל בעצלתיים, מזג האוויר טוב, אך פרישתו של אחד מחברי הפלטון נותנת את אותותיה במורל החבורה. הטיפוס ל-Huggate הוא הטיפוס הרציני האחרון של המסלול הזה (אם לא סופרים טיפוסון ממש לקראת הסוף), והימים שחלפו נותנים את אותתותיהם, כשהברכיים של שניים מחברי החבורה מתקשות לעמוד בגבעת 175 המטרים.
שוב קריאה לאדון בנגיי, ובמוטיביציה מחודשת שמגיעה מכיוון הפרים המתצפתים על החבורה (ואולי בחירת מדי הרכיבה האדומים בשביל היום האחרון לא היתה כל כך מוצלחת), החבורה צולחת את 15 המילים הקשים, ועדיין נמצאת בקצב טוב להקדים את הגשם המאיים לבוא. בנתיים השמש קופחת, המסלול נעשה מישורי, והדרכים הראשיות משתנות לכדי דרכי כפר שקטות, שמאפשרות רכיבה מהירה וחסרת פשרות.
עצירה לקפה אחרון של דרך (כזה דלוח ומושלם, במקום שרואה תנועה רק של רוכבי אופניים) והחבורה ממשיכה. הגבעות כבר מזמן נעלמו להן לטובת שדות חקלאיים, ומדי פעם חברי הפלטון נאלצים לחצות מסילת רכבת, בסצנות שנראות כאילו נלקחו מ”אני והחבר’ה”. ר’ – ח”ח – ההחלטה שלא לצלם את הרכבת עוברת מתוך המחסום בדיעבד התבררה כנכונה.
עליה קטנה באיזור Burton Agnes והאנגלי החביב וקבוצת “הנשים עם הסוללות” מדביקים אותנו לקראת סיום המסלול. כל הכבוד להן, אופניים אלקטרוניות או לא, זו חתיכת דרך לעשות בגילן, ונראה שהן התלוננו הרבה פחות מהפלטון שלנו.
מעניין אם טיטוס נכנס לרומא כמו שהרגישו החברים בכניסה לברידלינגטון, וליתק דיוק – בירידה אל החוף, לנקודת הסיום. הלונדוני והקולומביאני משאירים את החבורה מאחור ונכנסים עם האופניים לים. אחרי שהם מייבשים את הרגליים, החבורה מצטלמת לתמונת הניצחון שלה, ויושבת לאכול פיש אנד צ’יפס עם קולה, ספק מעולה ספק לא – רק שבשלב הזה הכל מרגיש טעים. עד שההסעה מגיעה להעמיס את הרוכבים ואת האופניים חזרה לרכבת ביורק – חברי הפלטון מספיקים לברך את הכרסתנים על הגעתם (עם קצת “מה לקח לכם כ”כ הרבה זמן” וכיו”ב) ולדסקס את המסלול עם אח ואחות צעירים שעשו אותו ביומיים בלבד. רספקט.
במסע ליורק יתפוס אותנו הגשם ממנו חמקנו לאורך כל היום המושלם הזה, ואת שעות ההמתנה לרכבת (עם כרטיס מוזמן הכולל מקום לאופניים הפעם) נעביר בתחנה האפרורית של יורק עם הרבה ג’ין וטוניק.
במהלך שלושה ימים רכבנו 280 ק”מ (או יותר אם סופרים את יום האפס), עם טיפוסים של כ-2,500 מטרים במצטבר. ביומיים האחרונים רכבנו 177 ק”מ, כאשר בשלב המקביל של הטור דה פראנס עשו “רק” 175 …
האם זה נתן לנו ביטחון עצמי מוגבר, או הרגשה של הצלחה? כנראה שהתשובה לשאלה הזו היא אינדיווידואלית לכל אחד מחברי הפלטון. מה שכן, בגיל 40, שמנו לעצמנו למטרה לעשות את אחת הדרכים הקשות באנגליה (והיפות) ועמדנו בה, עם הרבה ערבות וחברות הדדית והרבה כוח רצון (כי השרירים מה לעשות נשארו איפשהו ב-Settle). עד הפעם הבאה!
משפח
תמונות נוספות:
