לאורך הנהר לי ועד ללונדון

הבעיה הטמונה בקבוצות פייסבוק היא שיש יותר מדי מהם. למצוא קבוצה של אנשים רציניים זה די קשה, ולמצוא אחת כזאת שבאמת נפגשת מחוץ לעולם הוירטואלי זה משימה כמעט בלתי אפשרית! הלונדוני לוקח את קבוצת הרכיבה: Rides on Bromptons: London Brompton Club Group ברצינות יתרה ומוביל אותם למסלול רכיבה של 20 מייל (32 ק”מ) ממבואות הנהר לי ועד לרציפי סיינט קתרין.
לאלו מכם שרכיבה היא לא הקטע שלכם, ניתן בהחלט להגיע לתחנות המסלול ברכבת ולבלות יום שמשי בהליכה לאורך נהר הלי ועד לכפר האולימפי, או מהכפר האולימפי ועד לאגני המים של הסיטי של לונדון.
לונדון שלא הכרתם. למקומות, היכון, זוז…

כשהוא מחכה בתחנת ליברפול סטריט ליד הפסל של הקינדרטרנספורט מאת האמן הישראלי פרנק מייזל, שהיה בעצמו ילד באחד מהשילוחים הללו, הלונדוני תוהה לעצמו האם אנשים שנרשמו לרכיבה מקבוצות פייסבוק באמת יגיעו?
מחשבותיו נודדות אל הפסל, שהאומן הקים בכל אחת מהתחנות שלו, במסע: מליפציג דרך ברלין והולנד ועד הקליטה במערב, באנגליה. יש עוד גלעד למעלה, גדול יותר, ליד המקדונלדס, למעשה, וזה שהלונדוני מחכה לידו, פחות מוכר. הוא מנקה את הפסל ממכסה של כוס מקדונלדס וכמעט שקוצף באשה שהניחה את הארגז שלה על האנדרטה מבלי משים. הילדים הללו, עם הבעת התוגה מהברונזה, היו נותנים הכל בשביל אופניים כמו הברומפטון שהוא הניח לידם, ואולי אפילו היו מחליפים אותם בעוד רגע אחד אחרון עם אמא ואבא. משתתפים לא צפויים שהגיעו לרכיבה מנופפים מרחוק, והלונדוני דוחק את המחשבות מהראש. נראה שתהיה רכיבה בכל זאת.

מבואות הנהר לי מתחילות בגבעות צ’ילטרן. הנהר זורם עד לתמזה, כאשר מרביתו הוסב לתעלה בתקופה בה היו אלו עורקי הסחורות הראשיים של אנגליה. במאה ה-18 “תאי שיט” הותקנו בנהר (Locks) והוא חובר למעגן ליימהאוס. בסוף שנות ה-2000 עדיין השתמשו בנהר כדי להעביר חומרי בנייה לצורך בניית הכפר האולימפי לקראת משחקי האולימפיאדה בלונדון 2012.

לצורך רכיבת 30 הקילומטרים אנו בוחרים להתחיל ב-Waltham Cross, בקרבת פארק מים לחתירה אתגרית (מסלול מלאכותי מעגלי המדמה נחל “מים לבנים”) שנראה מגניב ביותר. מי שרוצה לרכב מרחקים יותר ארוכים יכול להתחיל באיזור Ware או Hatfield, ואילו מי שמעוניין להתחיל מסלול יותר קרוב לכפר האולימפי (להליכה למשל) יכול לקחת טיוב ל-Tottenham Hale או רכבת ל-Clapton ולרדת לנתיב ההליכה על גדות הנהר.

אחרי נסיעת רכבת בת 25 דקות שכללה צ’יזבטים על גניבות אופניים, אנו שמחים להיות על קרקע מוצקה. כשאנו סוף סוף מוצאים את השער לנתיב הרכיבה, מסתבר שהקרקע מלאה בשלוליות שמקשות על הרכיבה מעל אבני החצץ. אתמול, כמו שקורה בלונדון חדשות לבקרים, ארובות השמיים נפתחו וגשם ירד נון-סטופ על הבירה רבתי. לפיכך, למרות שהשמש קורנת, אנו מקבלים קרקע קשה לרכיבה ובמיוחד דואגים לק’ שהצטרפה לרכיבה עם אופני כביש. הפחד מתפזר במהרה שכן ק’ היא הרוכבת הכי מיומנת בחבורה.

ככל שהשביל מתפתל, אנו פוגשים סוסי פוני חופשיים שאוכלים להם בניחותא מהעשב הירוק. השמש שוטפת את איזורי המראה בירוק ורוח קרירה נושבת. יום מעולה לרכיבה.

מאחר ואף אחד לא עשה “טיול הכנה”, אנו נשענים על הידע של ר’ וא’, זוג מזרח אירופאי שעשו את המסלול הזה לפני שנים. אנו מדי פעם עוצרים לידי ה-Locks (מטעמי רצף קריאה נשחק קצת באליעזר בן-יהודה ונקרא להם “מנעולים” ולא “תאי שיט”) להתייעצויות לגבי המשך המסלול. המסלול הוא די ישר לאורך הנהר, אולם אנו רוצים להיות בטוחים שאנחנו בצד הנכון של הגדה, לצורך הרכיבה.
בנתיים זוג הבחורות ג’ ו-ק’ מכירות לנו את משחק ה- Geocaching סוג של “חפש את המטמון” אינטרנטי-גלובלי. כשסליל השחור נמצא מתחת למדרגות של ‘המנעול’ כולנו מתרגשים כאילו היינו שחקנים מנוסים.

לנהר לי יש יותר מ-20 מנעולים, אולם במהלך מסלול הרכיבה שלנו ניתקל רק ב-7 מתוכם. למי שעדיין לא הבין מה זה (דיאגרמה בהמשך) הנה הסבר קצרצר: Canal River Lock הוא מעין סכר מעשה ידי אדם שנועד לווסת את זרימת המים בתעלה. בד”כ במקום היה אשד מים קטן. הסירה או הדוברה נכנסת למעין מעגן וסוגרת את השער מאחוריה. אז, השסתום נפתח ומפלס המים עולה/יורד עד שהוא משתווה לחלק של התעלה אליה כלי השיט רוצה להמשיך. ברגע שהמפלס שווה, פותחים את השער מהצד השני – וכלי השיט יכול להמשיך לשייט בביטחה.

ב-Pickett’s Lock (שנקרא כיום Alfie’s Lock ע”ש אלפי שומר המנעול) אנו רואים איך המתקן עובד והלונדוני אפילו מציע עזרה לנערה במצוקה (בעלת הסירה). מה שכן מסתבר שהיא ככל הנראה יותר חזקה ממנו, ושלפתוח ‘מנעול נהר’ שכזה זה עסק לא קל בכלל שמצריך כוח בלתי מבוטל (ראו סרטון). התהליך עצמו אורך זמן בגלל שלמפלס המים לוקח זמן להשתוות. את פתיחת השסתום עושים בעזרת מעין ‘ג’ק’, והשער עצמו לא ייפתח עד שמפלסי המים שווים (בגלל הלחץ כמובן). ארכימדס היה גאה בנו.

אגב, אלפי היה משאיר הודעה על ה’מנעול’ שהעוברים מתבקשים להשאיר לו חטיף באונטי. הוא עדיין חי וגר ליד השער, ונותר דמות אהודה על דיירי הספינות שגרים בנהר.

במחצית הדרך של הנהר לי, הלונדוני עוצר את החבורה לעצירת “פקל קפה”. הלונדוני ידוע כמי שסוחב עמו ערכת קפה לכל טיול אפשרי, והנוזל החום המהביל מורח חיוכים על הפנים של כולם, במיוחד נוכח השמש שנעלמה ועננים שמאיימים עלינו במטר. הקפה מאד מדבר לק’ שמפעילה בעצמה אתר אינטרנט שנועד לחקור את הפיזיקה שמאחורי הקפה. Bean Thinking. זווית אחרת ומעניינת. מומלץ.

מועדון השיט של לי גם מספק אטרקציה עם תחרות קיאקים שנערכת במקום, וכשהשמש חוזרת לחייך בשמים, ק’ מובילה קטיף של פטל שחור שגדל פרא על גדות הנהר.

הפארק האולימפי הוא החלק ברכיבה שמפחיד את א’, היא טוענת שבצהרי היום המקום הופך לכר פורה של משפחות, ורכיבה לאורך הנהר תהיה בלתי אפשרית. היא לא טועה. זהו איזור שפותח רבות לפני לונדון 2012, וסניפים של בתי עסק ‘מגניבים’ כמו ה-Breakfast Club הכו פה שורשים. למזלנו, מאחר ויש במקום שיפוצים, הלונדוני תכנן את הרכיבה כך שנחתוך דרך סטרטפורד ונחזור לנהר שוב רק לקראות סופו.

בעודנו מנווטים דרך מבוך הדרכים של הכפר האולימפי, ניתן לראות את המגלשה שתוכננה ע”י הפסל אניש קאפור, שהיתה אטרקציה בולטת בלונדון 2012 ועודנה פתוחה לקהל.

הלונדוני קצת חשש מהאיזור של ת’רי מילס, מאחר ובגוגל נתיב ההליכה פה לא כל כך ברור. יחד עם זאת, ברגע שחברנו שוב לנהר לי, ישנם שלטים שמובילים לכיוון של ליימהאוס, וההתמצאות קלה אפילו עם פלאפון שמאיים לכבות את עצמו כל רגע. רכיבה קלילה על CS2 – Cycle Super Highway ואנו מוצאים שוב את הנהר בנקל.

איזור Mill Meads הוא איזור התעשייה הוותיק ביותר במזרח לונדון. הוא סופח לעיר רשמית ב-1965, כאשר בניין House Mill שבתמונה למטה – הוא בניין שיש תיעוד שלו כבר מספר ה-Domesday, מרשם האוכלוסין של 1086 (!!!). הבניין הנוכחי נבנה ב-1776, נשרף ב-1802 ושופץ שוב. הוא שימש כתחנת קמח וסביבו נבנו מפעלי ייצור חביות, ייצור דיו וזיקוק סוכר, עד שהמקום הפך לאיזור תעשייה ויקטוריאני רציני. כיום זהו המשכן של Three Mills Studios – סטודיו לקולנוע וצילומים מקומי.

זהו איזור יפהפה שמסמן את סיום הרכיבה הכפרית שלנו, והכניסה ללונדון דיקנסיאנית, המצריכה ניווט בין רחובות קטנים ומדרכות מרוצפות המקשות על גלגלי ה-16 אינץ’ של אופני הברומפטון. המסלול המחבר את המקום לאגן של ליימהאוס הוא שוב חולי, וזהו נתיב יפהפה להליכה של יום שמשי. האגן המתחדש – כשאנו מגיעים אליו סוףסוף – מנצנץ במים כחולים תחת השמש ששוב איתנו.

נראה שיש פה הרבה בתי עסק, מסעדות ובתי קפה חדשים, אולם ניאלץ לבדוק אותם בפעם הבאה, מאחר ואנו נחושים להגיע לרציפי סיינט קתרין ובכך להשלים את 20 המילים שלנו.

הלונדונים כבר כתבו בעבר על רציפי סיינט קתרין, אולם תמיד הגענו לכאן מהמערב. שרוכבים מהמזרח ניתן לרכב בנתיב אופניים או ללכת/לרכב ב-Thames Path שזהו נתיב עם נוף לנהר התמזה השוצף, דרכו הובילה אותנו א’. הרחובות ההולנדים מרוצפי האבנים עושים שמות בברכיים שלנו, ואנו במהרה רוכבים על המדרכה את המייל האחרון – מעשה בלתי נסלח בעיניים מקומיות.

הגרסא הנוכחית של רציפי סיינט קתרין נבנתה ב-1828, הופצצה בבליץ על לונדון ועמדה כעי חורבות עד שנות התשעים. היום זוהי פנינה בנוף הלונדוני, המסמלת את גבול האיסט אנד, והתחלת התרבות הימית העליזה של לונדון.

יש פה המון בתי עסק לבחור בהם. עוקבי הבלוג הוותיקים יזכרו את בית הקפה White Mulberries. אולם אנו בוחרים “בפאב היפה” עם החזית הפרחונית, ולא לא בשביל הסלפי’ס. ה-Dickens Inn מספק לנו פינה בטוחה להניח את האופניים על המרפסת, ולהצ’טפר בבורגרים, פיש וצ’יפס, יין ובירה. זו הייתה רכיבה מצויינת למתחילים, ובסופו של דבר אחלה קבוצה, אז קבוצות בפייסבוק עובדות או לא? 😉

 

לא פנינה, אלא קתרינה – אבן חן בלונדון

 

 

תמונה עם הפאב היפה בבקשה

 

 

 

מגיע לנו

 

 

---