קשה לעלות פוסטים, 50 חטופים עדיין בשבי בעזה, עשרים מתוכם עדיין בחיים, וצורם לנו לעלות פוסטים על יין, ובילויים. הקלישאה שהחיים חייבים להימשך לא תקפה, החטופים צריכים לחזור. הזמר במסכה יכול לחכות. 🎗️
אז למה בכל זאת אנחנו מעלים פוסט חדש? ביקורנו בארץ הבאסקים (צפון ספרד) לא היה בלי אמביוולנטיות. דגלי פלסטין וקריאות להחרים את ישראל מצויים על פי רוב גם ברחבי בילבאו וגם בסן סבסטיאן, שהיא עיירת חוף תמימה לכאורה. אל מול הדגלים (נדבר על כך בהמשך) הרמנו ראש, ולמורת רוחן של הסבתות דיברנו בעברית. הילדים הלונדונים נהנו מהחוף, אבל הבינו שלהיות יהודים במציאות הנוראית שאופפת אותנו מאז ה-7 באוקטובר, זה עסק לא פשוט. צפון ספרד – הלונדונים הגיעו!
בילבאו
בילבאו העתיקה (Casco Viejo)
נתחיל בבירה – אליה הגענו בטיסה של פחות משעתיים מלונדון. העיר העתיקה של בירת הבסקים היא אוסף של סמטאות או יותר נכון ״שבע רחובות״ ה- Las Siete Calles. אלו הם רחובות צרים המצויים מעבר לנהר, שנבנו עוד בימי הביניים ומהווים את היסודות של העיר.
בלב הרובע קתדרלת Santiago Cathedral מהמאה ה-15. הכנסייה הגותית במאפייניה היתה נקודת מרכזית של מסע הצליינים בספרד, צפי לשיעור היסטוריה-גיאוגרפיה בהמשך.
כיכר Plaza nueva בניגוד לשמה נבנתה ב-1821 בסגנון נאו קלאסי. המלבן של הכיכר תחום בבניינים, וסצנת האוכל פה חגיגה של ממש: מסביב לכיכר יש מבחר של כתריסר טברנות או מסעדות לבחור מהן. בעוד הכיכר סיפקה מרכז למלחמות שוורים וכינוסים פוליטיים במאות שעברו (בכלל מלחמות שוורים עדיין חזקות מאד בחבל הבסקי), כיום בימי ראשון יש פה שוק פשפשים. אגב, אם בכ״ז בהתעללות בשוורים חשקה נפשכם – בעיר החדשה תמצאו אצטדיון מלחמות שוורים שמארח כעשרה אירועים בשנה.
סביב הכיכר תמצאו ברים וטברנות המגישים פינצ׳וס (Pintxos). אלו הן מנות קטנות, בסגנון טאפאס, הייחודיות לבסקים. המילה “פינצ’ו” (pintxo או pincho) מגיעה מהמילה “לנעוץ”, כי נהוג לנעוץ קיסם בתוך כל מנה כדי להחזיק אותה על פרוסת לחם. פרוסת לחם או barra de pan (שבאופן מעורר חשד מזכיר באגט הן בטעם ובצורה) היא עמוד התווך של הפינצ׳וס בכ-90% מהמקרים (לא מובהק סטטיסטית).
בכמה מילים: תוותרו על Mercado de Ribera שוק האוכל המקורה ליד הים ״הגדול באירופה״. נתן לנו הרגשה של שוק אוכל בתחנה המרכזית בתל אביב, אל מול בית עם דגלי תמיכה בפלסטין, החלטנו לוותר על החוויה.
אם נתעלם רגע משפל המדרגה הדיפלומטי אליה הביאה אותנו ממשלת ישראל הנוכחית, בעיקר בשל חוסר בהסברה ו/או איזשהי פעילות נגד לכמויות הכספים שנשפכים כדי לקדם אג’נדה אנטי ישראלית. חשוב להתעמק רגע בכמות הנכבדת וההזויה של דגלי פלסטין שחווינו ברחבי העיר העתיקה בבילבאו ובהמשך בעיר העתיקה בסן סבסטיאן.
צ’אט GPT טוען שזו תגובה עמוקה של החברה הבסקית למצב באיזור, המושתתת על רגשות של זיהוי עם עוצמת רגישות מהעבר ותודעה פוליטית חזקה. בדומה לאוהדים של קבוצת הכדורגל מגלזגו סלטיק, ומרבית אוכלוסית אירלנד, גם הבסקים שדוכאו שנים על ידי פרנקו חשים קשר לעם הפלסטיני, מתוך תחושת זהות מטורללת שאין לה באמת אחיזה במציאות.
המצב לא נעים בכלל אם אתה ישראלי, ועוד יותר לא נעים לשמוע לונדונית בת שש מדקלמת ש”לא אוהבים יהודים בספרד”, אבל גם צריך לזכור שאין פה כמעט פלסטינים והבסקי הממוצע לא יצליח לזהות את ישראל במפה, גם אם היתה מובטחת לו אספקה שנתית של חמון בתמורה לכך. הראייה לפוליטיזציה של המצב היא שרוב הדגלים והשלטים נמצאים באזורים התיירותיים. נעבור הלאה ונחסוך מכם תמונות של העיר העתיקה עם דגלי פלסטין.
Azkuna Zentroa-Alhóndiga Bilbao
היום השני שלנו בבירה הבסקית מתחיל בביקור ב- Azkuna Zentroa – Alhóndiga Bilbao. זהו מרכז תרבות מודרני וחדשני בלב בילבאו, ששוכן במבנה היסטורי ששימש בעבר כמחסן יין. המבנה, שעוצב מחדש על ידי האדריכל פיליפ סטארק, משלב ארכיטקטורה תעשייתית ישנה עם אלמנטים עכשוויים, וכולל חללים לתערוכות, קולנוע, ספרייה, חדרי כושר ובריכה מיוחדת עם רצפה מזכוכית – אותה ניתן לראות בתקרת חלל המקום. בקומת הקרקע הנרחבת – אוסף עמודים “תומכים” שעוצבו בסגנונות שונים.
עד ל‑28 בספטמבר 2025 מוצגת כאן התערוכה “My House is your House” של האמנית היפנית בעלת ההכרה העולמית Chiharu Shiota. היא יוצרת עבודות מרהיבות המורכבות מרשתות חוטי צמר אדומים, שמתפרשות לכל אורך אולם התצוגה. בלט מאד חדר הדם: רווי חוטים אדומים וצינורות המובילים נוזל אדום דמוי דם ממשאבות, קריפי אך מהפנט באותה המידה.
עצירה ב Pasteleria Don Manuel עם מאפה קרולינה (הכלאה בין בסיס קוקוס לקציפת מרנג) שהיא ה”סיגנצ’ר” של המקום. בכלל סצינת הפחמימות הספרדית/באסקית היא משהו שצריך להקדיש לו הערה:
עוגת הגבינה הבאסקית שהפכה פופולרית בכל מקום בשנה החולפת, הדונאטס מלאי הקרם עם השמות המוזרים (Breva), או הדונאטס מצופי השוקולד מכל כיוון, המקרון שהוא בכלל לא מקרון והעובדה שהכל פה סובב סביב לחם – כל זאת לא עזר ללונדונים לשמור על משקל בשבוע הצפון-ספרדי שלנו, ראו הוזהרתם.
מוזיאון הגוגנהיים
לא כל יום נתקלים במבנה שחולל שינוי תרבותי במקום. ה-Guggenheim Bilbao הוא אחד כזה. המבנה המרשים תוכנן על ידי האדריכל פרנק גרי ונחשב לאחד הסמלים המובהקים של ארכיטקטורה עכשווית. חיפוי הטיטניום הזוהר, המבנה המעוגל החושף את עצמו ממעוף הרם כמו ספינה או פרח, וסך החומר בגובה ובנפח הופכים אותו לפסל ארכיטקטוני שנמצא במרכז העיר לאורך הנהר. או במילים אחרות- בניין מוכסף שלא קשור בכלל לנוף העירוני.
המוזיאון נחנך בשנת 1997 כתשובה אסטרטגית לבעיה של דעיכת העיר בילבאו. העיר עברה תחייה תרבותית וכלכלית מקיפה בעקבות פתיחתו, תהליך הנודע כעת בשם “אפקט בילבאו” – כאשר עיצוב אדריכלי חדשני מספק דופק חדש לחיי העיר והפך אותה ליעד תיירותי עולמי. אגב, היו הרבה מאד הפגנות נגד, כך שכדאי לא לייחס יותר מדי משקל לכל דבר שהבאסקים מפגינים נגדו.
החללים הפנימיים מחולקים ל‑19 גלריות, עשר מהן במבנה קלאסי ארגונומי ומספר דינמי של תשע גלריות בצורת גלים ואורגניזם, שמציגות את עבודות האמנות בצורה שמאתגרת את התודעה. הוא מציג אוסף קבוע עשיר של אמנות מודרנית ועכשווית, וכן תערוכות זמניות והשקות בינלאומיות (מתוך אתר הגוגנהיים כמובן…). כיום הוא מושך למעלה ממיליון מבקרים בשנה.
האמנות מודרנית עושה מה שהיא יודעת לעשות – לפעמים מרגשת, לפעמים מבלבלת, ולפעמים גורמת לך לחשוב איפה טעינו בחיינו, אם באמת מישהי עם שם כמו פרנקינשטיין (Helen Frankenthaler) הצליחה לעשות לעצמה שם ממריחות צבע על דף. גם הוידאו ארט של רפיק אנדול (אותו ראינו בגלריית הסרפנטיין לונדון) גרם ללונדוני לחפש אקמול; עניין נרשם בתערוכה של ברברה קרוגר שכותבת ססמאות על כל החדר, כולל חדר מטריד במיוחד שמחליף מילים בטקסטים מוכרים כמו ה-Pledge of allegiance האמריקאי או שבועת החתונה הנוצרית.
גם אם אתם לא חובבי אמנות מושבעים, מספיק להסתובב מסביב למבנה, לראות את “פופי” הכלבלב הענק של ג’ף קונס מכוסה בפרחים ואת פסל העכביש של האמנית לואיז בורז׳ואה. ולהרגיש שסימנתם וי על אחד הסמלים הגדולים של בילבאו.
ונעבור לערב: מילה של עצה – אם אתם לא רוצים ריבים בלתי פוסקים, תבלעו את הגלולה ופשוט אל תקחו טאבלטים או אי אלו מסכים לטיול בחו”ל עם ילדים. הרחוב Poza Lizentziatuaren Kalea בעיר החדשה – שמשתרך עד לאצטדיון של אתלטיקו בילבאו, היווה פשרה שהצליחה להוציא את הקטנים מהמסכים לערב ראשון של פינצ’וס. כמובן רק אחרי שאלו קיבלו מספיק זמן לגדל צמחים ווירטואלים חדשים או לקנות כלב מוזהב בטריליון שקל בגינת הרובלוקס (אם לא הבנתם את המשפט האחרון לכו ותגידו “מודה אני” ותתקדמו).
בין כל המקומות הומי האדם הצלחנו להשתחל למסעדת el Pintxito ולהזמין בירה וסנגריה, עם פינצ’וס. הקטנים אכלו בעיקר לחם ועיקמו את האף על רמת הפריכות של הפאטאטס בראווס. מה הם מבינים… הערב כלל שיחה מצחיקה בספרדית הרצוצה של הלונדוני עם צעיר שרמנטי בן 80 פלוס, שסיפר שבעברו היה דוגמן, וחילק הרבה מחמאות ללונדונית (מוחר גוואפה). אנחנו נפרדים מהקזנובה המקומי, ומוכנים לסמן וי על בירת הבסקים.
ריוחה
עוד טרם נבחרו מקומות הלינה והמסלול, היה ברור ללונדוני שינצל את ההזדמנות לגיחה לחבל ריוחה, הלא היא בירת היין הספרדית.
ריוחה בצפון ספרד, משתרעת לאורך נהר האברו (Ebro), והיא כוללת גם חלקים מחבל נווארה וחבל האראבה בארץ הבסקים. ריוחה הוא אחד מאזורי היין החשובים והמוכרים ביותר בספרד ובעולם. היינות מהאזור נושאים את תו האיזור המוגן DOCa (Denominación de Origen Calificada) –
היעד הנבחר – העיירה Santo Domingo de la Calzada, הממוקמת על מסלול הצליינות Camino De Santiago.
ה- Camino de Santiago – “הדרך לסנטיאגו” היא אוסף מסלולי עלייה לרגל הקיימים מימי הביניים, ומובילים כולם לקתדרלת סנטיאגו דה קומפוסטלה שבצפון־מערב ספרד, שם לפי המסורת הנוצרית, קבור השליח St. James. מלבד משמעותה הדתית, רבים צועדים בה גם כמסע רוחני, או כאתגר אישי. עם ההגעה לסנטיאגו, עולי רגל שקיימו לפחות 100 קילומטרים ברגל או 200 באופניים יכולים לקבל תעודה רשמית.
הצדף או ה-Scallop, הוא סמל מסלול ההליכה, ונועד לסמן את הדרך (כמו גם חצים צהובים שמראים את כיוון ההליכה). הצדף גם הפך לסימן רוחני של המסלול, והרבה חנויות מזכרות וכנסיות לאורך הדרך ימכרו לכם שמעטס שכוללים צדף.
פראדור (Parador או Parador de Turismo) הוא מלון מיוחד שמציע לישון בתוך ההיסטוריה הספרדית, אבל בנוחות של ימינו. הרעיון התחיל כשממשלת ספרד חיפשה במאה העשרים דרך לעודד תיירות פנים ועל הדרך לשמר טירות, מנזרים וארמונות עתיקים – שהיו יפים עוד לפני שהקונקיסטדורים יצאו לשדוד חצי עולם – והפכה אותם למלונות. היום אפשר למצוא פראדורים בכל רחבי המדינה: לפעמים הם יושבים על הר עם נוף פנורמי, לפעמים בלב עיר עתיקה, ותמיד מרגישים קצת כמו מסע בזמן.
הפראדור של Santa Domingo De La Calzada היה בית הארחה או בית חולים לצליינים על ה-“Camino” עוד במאה ה-12. החדרים טובים סה”כ, נכון שלא מדובר במלון חמישה כוכבים למורת רוחה של הלונדונית, שמייד מכריחה את הקבוצה לסגור טאבלטים ולצאת.
בין השעות 2 ל-5 אחה”צ, כולם בסייסטה. הבר המקומי פינק אותנו בקצת פינצ’וס, יין מקומי מייקב Muriel המעולה, פיצה מקפיצה והמבורגר לילדים וסגר את שעריו. התופעה, כך גם התברר, אינה יחודית לעיירה שלנו והדשא של השכן לא תמיד ירוק, או ער יותר. העיירות Nájera ו- Navarrete בהחלט ציוריות, אבל חוץ מלדפוק את הרכב על רחובות האבן הצרות, הגיחה אליהם (באדיבות הלונדונית) הייתה בזבוז של כשעת מנוחה (או שעת אייפד כאמור).
וקצת פיקנטריה בדמות מסורת נוצרית קתולית: האגדה המתרחשת בעיירתנו מספרת על זוג צליינים גרמנים שעלו לרגל עם בנם בן ה־18 לעבר סנטיאגו. הם התאכסנו באכסניה בעיירה, ובת האכסנאי ניסתה לפתות את הבן – אך הוא כנוצרי אדוק דחה אותה. מתוך נקמה, היא החביאה גביע כסף בתיקו והאשימה אותו בגניבה, וכתוצאה מכך הבן נשפט והוצא להורג בתלייה.
חסרי יכולת לעשות דבר הוריו המשיכו ב”קמינו”, אך כאשר חזרו לבקר את גופת בנם, גילו כי בנם שעודנו על החבל עדיין חי – נתמך בידי סיינט ג’יימס הקדוש – הלא הוא סנטו דומינגו. הם פנו לשופט העיר, שאכל באותו רגע עוף צלוי. וזה צחק ואמר: “הבן שלכם חי כמו שהתרנגול הזה יקום לתחייה.” באותו רגע התרנגול והתרנגולת שעל הצלחת קמו לתחייה והחלו לקרקר, הבן שוחרר, והעיר אימצה את הנס כסימן קדוש.
מאז, בקתדרלה של העיירה יש תרנגול ותרנגולת חיים בלול מיוחד, כדי לזכור שהצדק אהלוהי מגן על צליינים בדרך סנטיאגו. כמובן שהוויטראז’ים של הקתדרלה וציורי הקיר מלאים תרנגולים, וגם חנות המזכרות לא טומנת ידה בצלחת…
מבחינת משקאות, נחמד מאד להמיר את הבירה הבסקית ביין איכותי. ביום וחצי שהעברנו פה הספקנו לטעום שלושה ריוחה Crianza. הקריאנזה הוא היין הנמוך ביותר מסדרת היינות שמפיק יקב נתון ומתיישן עד שנתיים (מתוכן חצי שנה בחבית). אח”כ תמצאו את ה-Reserva וה- Gran Reserva יינות מענבים איכותיים יותר שמתיישנים 3 ו-5 שנים בהתאמה (מתוכן שנה ושנתיים בחבית, שוב בהתאמה).
למי שמעוניין הלונדוני כתב בהרחבה על יינות ריוחה שטעמנו בלינק הזה (נפתח בעמוד חדש): אסקפיזם בריוחה.
וקצת לפני שמצפינים חזרה למחוזות הבסקים, בדרך עוצרים ב-Muga , יקב בעיירה Haro שהכתירה את עצמה לבירת היין של ריוחה (שלט HARO שמזכיר את השלט של הוליווד ופסל של אשכול ענבים ענק יעידו על כך).
היקב, שהכיר לנו ק’, ששותה אותו באדיקות, נוסד בשנת 1932 ומנוהל ברצף על ידי בני משפחת מוגה. הוא ידוע בשיטות העבודה המסורתיות שלו, כולל שימוש בחביות עץ אלון לא רק להתיישנות היין אלא גם לתסיסה, והחזקת סדנת קופרז’ פנימית לייצור ותיקון החביות בעצמם – דבר נדיר בעולם היין המודרני.
Bodegas Muga נחשב לאחד היקבים החשובים בריוחה, והוא אחת הסיבות שבחרנו לבקר בעיירה הזו דווקא. מסתבר שהוא גם בין היקרים, אולי דווקא משום שהוא פופולארי במחוזות כמו לונדון. לצורך השוואה שני בקבוקים (לבן ובקבוק מסדרת ה-Selction Especial) עלו לנו כ-€40 ביקב (ונשתו בשקיקה בדירה ששכרנו בסן סבסטיאן); לעומתם יין Reserva Rioja של יקב מצוין מנאוורה בשם Baron De Rey עולה כ-€10 לבקבוק, ונלגם בשקיקה ב-€4 לכוס בארוחת הפרידה שלנו מספרד, יחד עם… פינצ’וס!
סן סבסטיאן
העיר העתיקה
העיר העתיקה של סן סבסטיאן, או כמו שהמקומיים קוראים לה Parte Vieja, היא בדיוק מה שתצפו מעיר עתיקה אירופאית שמככבת באינסוף אינסטגרמים: סמטאות אבן ציוריות, כנסייה גותית פה, בזיליקה בארוקית שם, ובאמצע תיירים שמנסים להיראות כאילו הם “חיים את התרבות”. כל חמישה מטרים יש בר שמגיש פינצ’וס, באינסטגרם – גן עדן קולינרי לקולות “Paradise” של קולדפליי, בפועל פרוסת בגט עם משהו מלוח מעליה שמסתיימת בביס. בערב האזור הופך למגרש משחקים של תיירים שתויים שמנסים לשתות Txakoli (צ’קולי) בלי לשפוך אותו על הנעליים שלהם. אחרי שתתרגלו לדגלי פלסטין (ראו הסבר על בילבאו) מבינים שההעיר העתיקה היא לאו דווקא האטרקציה המרכזית של העיר שקבוצת הכדורגל שלה אם מישהו תהה – היא ריאל סוסיאדד הידועה.
החוף המרכזי העמוס הוא La Concha, והוא נמצא בקודקוד של העיר – החוף עמוס וצבעוני, ומשתרע לאורך כמה קילומטרים טובים. עמוס כבר אמרנו?
הליכה בעיר העתיקה וירידה ראשונה לחוף, הלונדונים הקטנים לא מסכימים לפסוח על “קרוסלת קרמל” של סן סבסטיאן, שהיא רק אחת מהאטרקציות של העיר שנבנו במאה ה-20, ונשארו באותה מתכונת.
יום למחרת, הליכה כחצי שעה למערב העיר ואנו מבקרים בחוף Ondarreta, הרבה פחות עמוס ועם מים הרבה יותר צלולים. זאת לאחר בוקר של עלייה ברכבל ללונה-פארק העתיק Igeldo Mendiko בו תמצאו את אותם המתקנים (כמעט) שהיו פה ב-1912, עת המקום נבנה לראשונה (כולל רכבת הרים שעושה סיבוב של חמש דקות מסביב לפארק). העלייה €4.75 למבוגר ו-€2.5 לילד, והמתקנים עצמם יעלו סביב ה-€3/4 לכל מתקן, בהמשך למדיניות מסחטת הכסף שספק אם סבסטיאן הקדוש ראה לנגד עיניו כשהפיץ את הנצרות אי שם במאה ה-3)…
העיר החדשה, מקום בו נמצאת הדירה ששכרנו מדברת אלינו יותר: בוטיקים, חנויות, Merkato San Martin שהוא שוק אוכל מקורה, עם מסעדות וסופר ענק למטה. אין כמו סופר טוב שנוסעים לחו”ל, לא?
מאחורי הקתדרלה הראשית, מצאנו עשרות מסעדות, פינצ’וס בר’ס וטברנות. הדירוג הממוצע פה בגוגל הוא 3.5-4 כוכבים, ובניגוד גמור ל”קטע” של סן סבסטיאן – לא תמצאו כאן אוכל גורמה (למעט שתיים שלוש מסעדות ספציפיות). ופה גם הזדמנות טובה לתיאום ציפיות: ביום אחד הלונדוני מצליח לפסול כחמש מקומות בגלל שהם לא מגרדים את ה-4 כוכבים בגוגל מפס, אבל לונדונים שמחפשים זיתים וכמה באגטים עם אנשובי וקיסם לא בהכרח צריכים דירוגים בליגה של גורדון רמזי. האווירה בבר שצעדנו אליו כחצי שעה היתה בדיוק מה שהיינו צריכים- שתי כוסות יין, זיתים וכמה פרוסות לחם/פלפל חריף. וכן הוא 3.9 בגוגל מפס, השם ישמור!
את היום למחרת אנחנו מתחילים באקווריום – אטרקציה חביבה לקטנטנים, והמשך ישיר למדיניות המסחטה של העיר (€14 למבוגר, €7 לילד). המקום לא גדול, ומתוחזק היטב, ואחרי הפעם השלישית שתלכו מתחת לכריש – תמצו את החוויה. יש כאן סטינג-רייז, דגי כלב, סוסוני ים, כוכבי ים, והכל מהכל בצורה תמציתית מאד. רק מאוחר יותר הבנו שההתלהבות מאקווריום האקסולוטל (Axolotl) נובעת מהעובדה שהייצור החמוד הזה שלא עושה כלום, הופיע במשחק מיינקראפט. למי שלא מכיר – זהו דו חיים ייחודי שנראה כמו סלמנדרה בצבע וורוד או חרצף בצבע חום, וההמלצה הרותחת היא לעצום לילדים את העיניים שתצאו דרך חנות המזכרות, במיוחד בגלל בובות האקסלוטל, אלו מהביוקר.
חוף הגולשים
חוף הגולשים שנמצא בצד הצפון-מזרחי של הגשר שמעל נהר אורדיונדו, הלוא הוא חוף זוריולה – Zorriola. ההליכה אליו מהעיר העתיקה ארכה כרבע שעה, וכן אפשר לשלב אותו עם רובע Gros, איזור צעיר ועמוס במסעדות תיירותית פחות מאלו מול לה קונצ’ה (וכן בתי קפה מאאגניבים שמגישים איך לא קפה חמוץ בסגנון אוסטרלי שמשתלט על כל חלקה טובה). זהו אזור מגורים צעיר ויעידו על כך שטף הספרדיות הכדורעפניות הצעירות שמתהלכות להן טופלס וגולשי הגלים המגניבים. הקהל המקומי לא התרשם מיכולות הכדורגל של הלונדוני והלונדוני הקטן ששואף להיות ה-CR7 הבא; השמש שצבעה את הגב של הלונדוני באדום בוהק – נתנה לנו קצת יותר תשומת לב.
גן עדן קולינרי
מבחינת אוכל סן סבסטיאן נחשבת גן עדן לפודי’ס. אולי לא עם שלושה ילדים שחושבים שמקדונלדס היא פיסגת הקולינאריה. סן סבסטיאן נחשבת לעיר עם הכי הרבה כוכבי מישלן לנפש (200 אלף תושבים, 3 מסעדות עם 3 כוכבים ולא מעט מסעדות עם 1-2 כוכבים).
הלונדונים בעיקר הסתפקו בפינצ’וס על בסיס יומיומי, ויום אחד במסעדה במרקטו, עם מנות מפונפנות וסטייק Txuleta (צ’ולטה) שזה בעצם ריב-איי מפרה בוגרת יותר, עם הרבה שומן. מידת העשייה היא מאד “רייר” ולמרות זאת הקטנים עפו על זה. יום אחד היה מרד נגד אוכל ספרדי, ופיצה נפוליטנית דקה מעולה וסושי הובאו אחר כבוד לדירה.
מירוץ האופניים דונוסטיה סאן סבסטיאן
רגע של התלהבות נרשם בבוקר שבת, עת התחיל מירוץ הדונוסטיה – סן סבסטיאן השנתי. אלסנדרו שמבלה את ימיו בחדר הכביסה… אה הקבלה של בית הדירות, הזהיר אותנו שהכל יהיה חסום ולא להזיז את הרכב. הלונדוני שמתלהב מהטור דה-פרנס, שמח מאד לראות שמות מוכרים כמו פרימוס רוגליץ, קווין סימונס, פיו בילבאו ועוד. המרוץ הוא כמו שלב של הטור – 211 ק”מ שמתחילים ומסתיימים בסן סבסטיאן, כאשר המנצח זוכה ללבוש בארט בסקי עצום על הפודיום (השנה ג’וליאנו צ’יקונה מקבוצת לידל).
ביאריץ וסיינט ג’ין זה לוז
הנסיעה לביאריץ מסאן סבסטיאן אורכת כארבעים וחמש דקות על הכביש המהיר ותעלה כ-€10 לכל כיוון (אלא אם תבחרו לנסוע בדרך הים היותר ציורית, שאורכת יותר זמן אבל לא כוללת אגרה). המקום בעל צוויון ספרדי מובהק, עם טאפאסיות, סליחה פינצ’וסיות, שממלאות את הרחובות הקטנים. אבל לא יהיה לכם ספק שהגעתם לצרפת: המבנים קטנים ויותר ים תיכוניים (לעומת הבתים העתיקים הספרדים), יש קוראסונים עשירים (וקפה פחות טוב), וכן יש גם גאלרי לאפייט אחד.
החוף דומה מאד לחוף הספרדי, אולם אין ספק שיש פה אווירה צרפתית יותר. לעומתה, הכפר סיינט ג’ין דה לוז הנמצא כעשרים דקות נסיעה דרום-מערב (חזרה לכיוון ספרד) הוא הרבה יותר ספרדי, עם מדרכות אבן הדומות לערים העתיקות הספרדיות. במקום הרבה יותר מסעדות ספרדיות, ורצועת החוף הרבה יותר הומה מזו של ביאריץ.
עצירה באחד מדוכני המדרחוב שמשיקים אל החוף שכללה זיתים לגדולים עם איזה משקה קר, וצ’יפס צרפתי עם קטשופ (!) שהתאים מאד לקטנים שעד כה עיקמו את האף כל פעם שהוזמן צ’יפס והגיעו פטאטס פריטס – עם רוטב בראווה.
החזרה לסן סבסטיאן אורכת כחצי שעה בדרך הים, שאנו מתברברים לנו דרך הונדבריה, בזכות איך לא הלודונית. הלילה בדירה מחזיר אותנו לפינצ’וס בר שכבר הזכרנו ולאייפדים. את בוקר היום האחרון נעביר בים, ונגיע לשדה התעופה הקטנטן של סן סבסטיאן הרבה לפני המטוס שלוקח אותנו ללונדוןף הפעם באדיבות הלונדוני.
הלונדונים מסכמים שבוע מלא בספרד של הצפון ברגשות מעורבים. אין ספק שארץ הבאסקים היא מאסט, יחד עם זאת בעיתוי הנוכחי, קשה מאד להיות שם טייל ישראלי. ריוחה שהיא יעד שהלונדוני חולם עליו שנים נרשמה ככוכב של הטיול, ואפילו הלונדוני, לא בדיוק קתולי, חולם כבר לחזור על אופניים ולעשות חלקים מהקמינו. סן סבסטיאן סובלת מאותם בעיות שנרשמו בבילבאו, אבל בהחלט יעד מגניב, שמאפשר להנות ממסעדות, אטרקציות וחוויה ספרדית אותנטית, בו בזמן שיש פה חוף לא רע בכלל.
האם נחזור? קודם שהם יחזרו. כולם וע-כ-ש-י-ו.
