גרפיטי ואוכל, אלא מה?

כשהאחיין הפוסט צבאי – מיד אוניברסיטאי – פרה-חיים אמיתיים איכשהו מגיע לביקור בלונדון, זו יריית הפתיחה עבור הלונדוני להיפרד מהנוחות של צפון-מערב לונדון בסופהש.
אז הלונדוני, שמבחינתו בילוי על הספה מול הפרמייר ליג זה הטופ שאפשר לבקש בשרשרת המזון, מוצא את עצמו אשכרה מוקף בהמוני אנשים- באיצטדיון האמירויות, בנוטינג היל ובשורדיץ'.

נבירה בנבכי הבלוג מגלה שפעם אחרונה שכתבנו על שורדיץ' וסצינת הגרפיטי הבלתי נלאית היתה עוד לפני קוביד… אז לא עוד, האחיין והלונדוני חמוש באייפון (בכ"ז מצלמה זה מפדח דוד), יוצא לסיור רציני במזרח העיר. הסכיתו.

לפני הכל – בואו רגע נחזור יום אחורה לנוטינג היל, ליד שוק Portobello Road העמוס לעיפה באנשים עם מצלמות וכובעים, שקופצים על כל פינת רחוב שנצפתה בסרט הידוע עם ג'וליה רוברטס. נקפוץ ללונדוני ולאחיין עומדים בתור כחצי שעה בכניסה למסעדת Dove של השף' ג'קסון בוקסר.

המסעדה מכינה בדיוק 10 מנות פר הגשה, כך שצריך להזמין בדיוק לפתיחת הסרוויס (12 בצהריים בשבילנו) ועוד להגיע חצי שעה קודם כדי להיות בין הראשונים במסעדה (היו ארבעה אנשים לפנינו ועד 11:45 התור כבר כלל מעל עשרה). ההמבורגר עשוי בשר בקר בריטי מיושן (50+ יום) בטחינה כפולה, המשלבת rib cap, brisket, chuck and suet, הקציצה נצלית עד לקרום פריך עם מרכז ורדרד; מעליה מותכת גבינת גורגונזולה דולצ’ה, ומתווספת רוטב-בצל ליונז המבושל לאט (כשש שעות) בחמאה מקורמלת ושמפניה; מוגש בלחמניה מתפ״א שמטוגנת בשומן בקר…. הסיפור יעלה לכם £18 ליחידה + שירות.

המסעדה טוענת שכמות ההכנה והפרטים לא מאפשר להם להוציא יותר מעשר יחידות, אולם תוכלו להנות מזה גם במסעדת האחות Vesper בשוק אקסמות׳ שקרוב יותר למזרח העיר (ליד Farringdon).
ועכשיו שהבטן מלאה, אפשר להמשיך ולקרוא על קצת אומנות רחוב עדכנית… יאללה מתחילים.

כל גרפיטי הוא אומנות רחוב?

המעבר החד של יום ראשון למזרח העיר מוביל אותנו לנבור בבלוגים השונים המוקדשים לאומנות רחוב כדי להבין מאיפה כדאי להתחיל. למען האמת – זה לא משנה. סצינת אומנות הרחוב של בריק ליין/שורדיץ' משתנה כל כמה ימים: אמנים מציירים על ציורים של אמנים אחרים, ציורי קיר מקבלים תוספות וטקסטים מחתרתיים, מדבקות מקולפות ומדבקות אחרות מודבקות, והפייסט אפס שולטים.

פייסט אפ (Paste Up) ?? מה זה שאלתם? הפייסט אפ הוא בעצם הדרך העצלנית-גאונית להשאיר חותם על קיר בלי לסחוב איתך ספריי או להסתכן בלהיתפס באמצע העבודה. הרעיון פשוט: מכינים את היצירה מראש – ציור, קולאז' או הדפס – בנוחות הבית או הסטודיו, ואז יוצאים לרחוב חמושים רק בדבק (בדרך כלל תערובת קמח ומים, מה שנקרא "wheatpaste") ומדביקים אותה על קיר, עמוד תאורה, או כל משטח שמזמין אמנות. זו בעצם אלטרנטיבה מהירה וזולה לגרפיטי הקלאסי, וכל מי שהתבייש פעם בכישורי הרישוס שלו יכול פה לזרוח, כי אין צורך "לצייר בשטח" – כל העבודה הקשה נעשית מראש בנחת. מה שהופך את זה למיוחד זה גם החיים הקצרים של היצירה: הנייר נחשף לגשם, לרוח ולשמש הלונדונית (שכן, גם היא קיימת מדי פעם), מתקלף ומתבלה עם הזמן, ונותן לכל פוסטר הרגשה של רגע חולף שתפסת בול לפני שנעלם.

דוגמה לפייסט-אפ מבריק ליין, החלק התחתון של התמונה — הטקסט "eat more plants! less of…" / "GO VEGAN" — הוא של @mycutecreatures. אמנית רחוב מלונדון, ידועה בדמויות חיות חמודות אך עם שיניים חדות, ומשולבים בעיצובים שלה מסרים טבעוניים ולמען רווחת בעלי חיים.

כדי להגיע לבריק ליין (Brick Lane) הלוא הוא ההאב של תרבות הגרפיטי המקומית, צריך להגיע לשורדיץ'. הדרך הנוחה ביותר היא ללכת מתחנת Liverpool Street; או לחילופין להגיע ישירות ל-Shoreditch High Street באמצעות האוברגראונד – הרכבת העילית של לונדון.

אנחנו מתחילים לנו את ההליכה מהסיטי, ומחליטים לא לפסוח על שוק פטיקוט ליין שפועל כאן בימי ראשון.

פטיקוט ליין מרקט (Petticoat Lane Market) הוא שוק בגדים ותיק באיסט אנד לונדון, שפעל שם כבר במאה ה-19. הפינה היהודית – מאחר שבמאות הקודמות יהודים ממעמד צווארון כחול הפעילו את השוק (והיוו את רוב תושבי המקום) היום השוק פועל בעיקר בימי ראשון, שכן היהודים קיבלו אישור מיוחד לא לפתוח את השוק דווקא בשבת (כמו השווקים האחרים בעיר). כיום מוכרים בו בעיקר חיקויים של מותגי בגדים, אקססוריז, ופריטים שונים. אם חשקה נפשכם בליוויי'ס "או-רי-גי-נל אחי" תגיעו לכאן, או סתם אם אתם רוצים לחוש את האווירה הססגונית של האזור, הכולל חנויות בדים ובגדים קאריביות ופיצ'פקס.

…

תרבות הסטיקרים בסצנת אמנות הרחוב

אם עד כה דיברנו על פייסט-אפס, מדבקות (stickers, או בסלנג הסצנה "slaps") הן אחת הצורות הנגישות והנפוצות ביותר באמנות רחוב עכשווית. בניגוד לגרפיטי או פייסט-אפים גדולים, שדורשים זמן, מקום וסיכון גבוה יותר להיתפס, מדבקה אפשר להדביק תוך שנייה-שתיים ולהמשיך הלאה. זה הופך אותה לכלי אידיאלי להפצה מהירה של דמות או לוגו על פני עיר שלמה, ואפילו עולם שלם.

דוגמא לסטיקר ששולט באיזור היא של Merione, אמן רחוב איטלקי שמנהל את הפרויקט Fishes Invasion היא Grumpy Fish. הוא מדביק את הדמות מאז 2015 ברחבי העולם בצורת סטיקרים ופוסטרים מגזרים (die-cut vinyl). הטקסט היפני על הסטיקר שלך (世界的に = "גלובלית/ברחבי העולם") מתחבר לנושא הפלישה הגלובלית של הפרויקט, והוא מציין את התרבות היפנית כאחת ההשפעות שלו לצד גרפיטי ואמנות תעמולה.

…

הליכה ישירות מהשוק אל רחוב בריק ליין (Brick Lane) מעידה על האמביוולנטיות המדהימה של הרחוב הזה, בדרום – חנויות קארי וקבאבים, שלא יביישו את שוקי קנדהאר וקרצ'י, אל מול המסגד הגדול של בריק ליין (שהיה אי שם במאות ה-19 וחלק מה-20 בית כנסת בשם "מחזיק הדת") – שהופכים להם לחנויות ווינטאג' ומעוז היפסטרי – עם עגילים בגבה ומה לא, ככל שמצפינים ברחוב.

העגור של ROA

הציור שנקרא לפעמים "הפליקן" (שלדג) של ROA – אמן הבלגי הידוע בציורי בעלי חיים בשחור-לבן – נמצא ב-Hanbury Street כבר 16 שנה! הסיפור שמאחוריו: ROA התכוון במקור לצייר אנפה (heron), אבל כשתושבים בנגלים מהאזור שאלו אותו אם זה עגור (crane) – ציפור שנחשבת קדושה בתרבות הבנגלית – הוא שינה את הציפור לעגור כדי שתתאים למקום, על קיר של מסעדה הודית.

סבא-נכדה של Jimmy C

זה בעצם ציור קיר של סבא ונכדה מאת Jimmy C (ג'יימס קוקרן, אמן אוסטרלי-בריטי הידוע בסגנון "פוינטיליזם" עם ריסוס – נקודות צבע קטנות שיוצרות דיוקן) הנמצא ב-Fashion Street. הציור מתאר את בעלת בית הקפה דני כשהייתה בת שלוש, יחד עם סבא שלה ג'ו, שהיה בעל בית קפה בעצמו באיסט אנד בשנות ה-30. הדיוקן מבוסס על תמונה אמיתית של שניהם שעדיין תלויה בחלון בית הקפה – Joe's Kid Cafe, שממשיך את המסורת המשפחתית.

…

בואו נבין מי נגד מי

אמנות רחוב/גרפיטי נעה על ספקטרום רחב, מהיסודי ביותר עד למורכב ביותר. הבסיס הוא ה-tag – חתימת האמן, נכתבת מהר ביד אחת במרקר או ספריי, שמטרתה כיסוי שטח ונוכחות ולא יופי אמנותי. שלב אחד מעליו נמצא ה-throw-up, גרסה מהירה יחסית של שם האמן באותיות עגולות ופשוטות עם קו מתאר ומילוי – זה מה שממלא הרבה מהקירות לאורך מסילות רכבת וסמטאות. כשהאמן משקיע יותר זמן וטכניקה, מקבלים piece (קיצור של masterpiece) – עבודה מורכבת עם אותיות מסוגננות, צבעים וצללות, ולעיתים גרסה קיצונית שלו נקראת wildstyle, שבה האותיות כל כך שלובות ומעוותות שקשה לקרוא מה כתוב בכלל.

מקבילה לכך יש טכניקות אחרות: סטנסיל – שימוש בתבנית חתוכה שמאפשרת לרסס דמות מדויקת וזהה שוב ושוב במהירות (בנקסי מיודענו הוא הדוגמה המוכרת ביותר), ומיוראל – ציור קיר גדול-ממדים, לרוב מתוכנן ולעיתים קרובות מוזמן ומאושר, שיכול לקחת ימים לצייר. זו הצורה שרוב האנשים מזהים כ"אמנות רחוב" ברמה הגבוהה – כמו העגור של ROA או הדיוקן של Jimmy C. ולבסוף יש את ה-character – לא טכניקה אלא תוכן: דמות מצוירת שחוזרת על עצמה ביצירות של אמן מסוים, בין אם כטאג, כפיס או כמיוראל שלם.

ממשיכים ללכת, ופונים מזרחה לכיוון Allen Gardens, פארק מוזנח הנמצא לאורך פסי הרכבת העילית. זהו בדיוק המקום המוכר ללונדון לעבודות wildstyle: כאמור חתימות מורכבות ומסובכות, לרוב קשות לקריאה מאחר שהן כוללות אותיות וצורות שלובות וחופפות. הקיר נקרא "hall of fame" – קיר שמשתנה לעיתים קרובות, ובד"כ אין רישום מסודר או קטלוג של מי צייר מה, בניגוד למיוראלים המוזמנים.

קשה מאד לזהות מי כותב את הוויילדסטייל, את החתימה שמעל לא ממש הצלחנו, אולם למטה תראו חתימה של Street Fighters Jam (@street_fighters_jam) תנועה בינלאומית של אירועי גרפיטי ואמנות רחוב (jam) וקולקטיב, שמקורו בעיקר באיטליה.

…

שיטוטי הגרפיטי העלו את רמת הרעב אצל הצעיר שמאד רצה ללכת לסולט-ביף בייגל המסורתי בבריק ליין. חרף הפצרות הדוד, והידיעה שלוגסי לא הולך לאשר את העניין, הלכנו בכ"ז, ודגמנו סולט ביף עם חמוצים (שימו לב שבאנגליה מדובר בGherkins ולא בפיקלז) עם חרדל, גם מ-Bagel Bake (הלבן) וגם מה-Bagel Shop (הצהוב). אין ספק שלמרות שנים שהלונדונים אוכלים רק אצל הלבנים – הבשר יותר טוב אצל הצהובים, ואילו הבייגלים יותר טובים אצל הלבנים. היתרון הגדול של הצהובים – היא האפשרות לשבת ולאכול ב-The Yard הקפה עם החצר שנמצאת ליד החנות.

שני המקומות בבעלות משפחות יהודיות ותיקות באזור, ומתוארכים למאה ה-19-20, מהתקופה שהאיסט אנד היה מרכז יהודי. זה שריד נדיר מהתקופה ההיא שעדיין שורד ומשגשג. הויכוח המקומי של איזה מהם עדיף הוא נצחי כמעט כמו ויכוח על איזה קבוצת כדורגל יותר טובה. התפריט כמעט זהה, המחירים דומים, ושניהם פתוחים 24/7 – אז זה בעצם עניין של נאמנות טוטאלית ולא ממש הבדל טעם אובייקטיבי. יש כאלה שהולכים לזה שהתור בו קצר יותר באותו רגע, וזהו. מצטער לוגסי.

למי שרוצה חוויית אומנות רחוב ו/או אוכל, שיבדוק את סיורי Hungry In London של עומר לוגסי, חבר טוב של הבלוג ומקצוען אמיתי.

הבייגלים של בריק ליין

ממשיכים עם קצת אומנות רחוב

הגיישה היא עבודה של Dan Kitchener (המכונה "Dank") – אמן רחוב בריטי ידוע שמתמחה בדיוקנאות גיישה בסגנון יפני. יש לו סדרה שלמה בשם "Street Geisha" עם קונספט של גיישה מטופחת שצצה מתוך המרקם המלוכלך של הקיר. Dank מסביר שהוא מצייר בקביעות בבריק ליין, ועם הזמן העבודה שלו מתויגת (tagged) כפי שניתן לראות בתמונה (שיש עליו קשקושים אחרים), מה שמתפשט לטאגים גדולים יותר – וכך הקיר, המיוראל, חוזר אל הקיר עצמו, מעין מעגל חיים שהאמן דווקא אוהב.

האשה הסגולה/ירושה היא עבודה של Jim Vision – אמן רחוב לונדוני ותיק הנמצא לעיתים קרובות באזור שורדיץ'/בריק ליין, ומוכר בדיוקנאות פסיכדליים עם צבעוניות עזה.

Fuer Panda הוא אמן רחוב שהפנדה היא הדמות המזוהה איתו ביותר – הכינוי "Fuer Panda" עצמו מגלם את זה. יש לו נגיעה של חתרנות חברתית בעבודותיו: הוא מציין שהממשלה הסינית היא זו שבבעלותה כל הפנדות שרואים בגני חיות ברחבי העולם, והיא משכירה אותן תמורת מיליון דולר בשנה – עובדה שנגדה יצירותיו מכוונות. @fuer.panda

Seven Stars Yard, הוא חצר אחורית של פאב היסטורי בשם The Seven Stars, שפעל במקום עד שנסגר ב־2002. עם השנים המבנה והחצר הפכו לאחד המקומות המזוהים ביותר עם סצנת אמנות הרחוב כאשר אמנים מציירים אחד על השני כל כמה שבועות. המיוראל הנוכחי עם רמזים לקליגרפיה ערבית – אומנות רחוב שזוכה לכינוי Calligrafitti – הוא שת"פ של אמן מקומי בשם All Seeing Ra שמזוהה עם העורבים ו-J.Fox המשתפים פעולה לעיתים קרובות.

ההליכה גם מניבה חזרזרים של Bonk אמן המשתייך לקבוצת חברי הקהילה של Sweet Toof – אחד השמות הוותיקים והמוכרים ביותר בגרפיטי הלונדוני (בוגר האקדמיה המלכותית לאמנויות, ידוע בדמויות ה"שיניים וחניכיים" המצוירות שלו שכבר הופיע בבלוג שלנו בעבר).

ואילו Ronzo הוא אמן רחוב לונדוני – גרמני הידוע בעיקר בדמויות סוררות ופסלי רחוב תלת-ממדיים שלו בסגנון "מפלצות" – יצורים עם פה פתוח שחושפים שיניים גדולות ומרווחות. דמויות אלו מופיעות ברחבי שורדיץ' והסיטי של לונדון, לרוב כפסלוני בטון קטנים או פוסטרים, כמו הדינוזאור המאובן שמצאנו בקרן רחוב סקלטר.

קשה לעזוב את בריק ליין בלי להזכיר את אמן הרחוב הישראלי מוכשר העל בנצי ברופמן, שהגיע ללונדון ודאג לעשות ציורי קיר מרהיבים של החטופים, ובראשם כפיר ואריאל ביבס. הוא צייר סדרת מיוראלים בשם "Bring Them Home" (החזירו אותם הביתה), הראשון בלונדון הופיע ב-Leake Street Arches בווטרלו, ארבע שעות אחרי שהתחיל לצייר ב-6 בבוקר, ואחריו עוד עבודות בקמדן טאון ושורדיץ'. @benzi_brofman

סופה"ש אינטסיבי עם האחיין ע' שכלל לא מעט קלוריות, אבל גם צעדים בלתי מבוטלים. היופי בשורדיץ' וסצינת הגרפיטי הבלתי נגמרת היא שהיא משתנה כל הזמן, האנשים המסורים עם מסיכות הצבע יגיעו לכאן בשבועות הקרובים – ועד שאתם תגיעו לפה – לכו תדעו מה תוכלו לצלם ולשתף. בהצלחה ובתיאבון!

את הציור של אריאל ביבס (שהושחת כמובן עם הכתובת בתמונה) צילמנו בדצמבר 2023, אבל כדי שנזכור ולא נשכח אותו לעולם, אנחנו מסיימים את הבלוג איתו. יהי זכרם ברוך.