מחבר: הלונדונים

אם תמצאו את עצכם בצפון לונדון בסוף השבוע – כמונו – או שסתם מאסתם בווסט אנד ובמרכז העיר. כאשר יש שמש בשמיים, ה-the Canal a.k.a Little Venice הוא בין האזורים הכי לא לונדונים טיפוסיים בסביבה. לאחר בראנץ’ מזעזע במקום במיידווייל (אנחנו נותנים לו צ’אנס נוסף לאור היחס הטוב והעובדה שלא שילמנו על אף אחד מהמשקאות כפיצוי – ולכן לא מזכירים את השם) – לקח אותנו ה”נוטינג הילי” שגר ‘כמעט’ בנוטינג היל…לטיול רגלי קצר ברחבי מחוזותיה של שכונת מיידוויל. בדרך הוא עשה לנו היכרות עם פאב אנגלי ‘כבד’ בשם Prince Alfred שככל הנראה נמצא פה מאז שוויקטוריה שלטה בממלכה המאוחדת. המייחד את…

“תחנת סטרטפורד עמוסה מאד” נשמע קולו של נהג הרכבת התחתית. “לכל באי הכפר האולימפי – אנו ממליצים לרדת בתחנת ווסט האם”. קולו האנגלי הרציני רק הוסיף לשלטים התלויים בכל מטר של הג’ובילי ליין. “זמן היציאה המשוערך מתחנת סטרטפורד [תחנת הכפר האולימפי] הוא כ-45 דקות” הוא ממשיך להפחיד דרך הרמקול. המוחות מתחילים להדיין, הוא, היא ואבא שלו לא ממהרים לקנות את ההפחדות, בכל זאת ההליכה מסטרטפורד היא כ-10 דקות ואילו מווסט האם כ-25 דקות לכפר האולימפי. “הם משקרים, רוצים להפחית את העומס” היא אומרת. “מה שאתם רוצים” אומר אבא שלו, מצביע על המפה של הכפר ומחשב זמנים, כאשר המורא מלהיתקע 45…

שישי בבוקר, הציפורים מצייצות, מזג האוויר מושלם, ואנחנו – הוא, היא, אבא שלו והלונדונית הוותיקה – “minding the gap” על הדיסטריקט ליין בדרך למערב העיר. התמזה מאחורינו, עוברים גם את פאטני (אין פה ישראלים ;)) והנה אנחנו כבר מגיעים. המתנדבים מצביעים על כיוון היעד הנכסף – וכעבור עוד עשרים דקות של הליכה מהירה בשיירה (התשתית בעיר הזאת מוציאה אותו מדעתו) אנחנו שם. ווימבלדון. 2012.

כמו כולם – גם אנחנו נכנסנו לטירוף האולימפי של לונדון 2012. המושבים הריקים ביציעים גרמו לכך שפתאום אפשרי בהחלט להשיג כרטיסים (ותודה ל-OGOC  על המחירים המופקעים עבור חבילות האירוח שהביאו למצב הנוכחי), וכך מצאנו את עצמנו בדרך לאיצטדיון ה-O2 ב-North Greenwich בכדי לצפות בתחרויות הפתיחה של התעמלות קרקע נשים (כן, הוא הסכים!). כמה ימים קודם לכן… היא עוד הספיקה להשיג את הלפיד האולימפי בעודו חולף על פני שדרת החנויות (וההמונים הממתינים) בצומת הרחובות Oxford את Regent. והוא, בעודו במשרד הספיק לדווח כמו אורי לוי מהאולפן שהדוכס והדוכסית מקיימברידג’ יחד עם הנסיך הג’ינג’י, מקבלים את הלפיד עכשיו בתוך הארמון. מסע הלפיד האולימפי…

“בא לי להתפנן בשמש” היה המשפט שהיא הוציאה מפיה מספר פעמים היום. כבר הרבה זמן חיכינו ליום הזה: גם שמש, גם סופה”ש וגם עדיין לא התחילה האולימפיאדה – דהיינו הפארק יהיה מלא באנשים אך קצת פחות מאשר עשרה סינים למטר מרובע. אפשר לצאת ולהנות. ה-“Breaking News” של חדשות הBBC מיום ג’ (אחרי חודשיים של גשם) לפיהם “the weather is changing” (באמת, לא המצאנו!) הוכיחו את עצמם, ואנחנו על האוטובוס מצפון לונדון לכיוונו של Hyde Park. לאורך המשעול, בהליכה לכיוון גלריית ה-Serpentine אשר בגני Kensington הצמודים, ניתן להסתנוור מגופות לבנבנות שמחזירות את השמש הקופחת היישר לעבר העיניים שלנו. כן, האנגלים הם…

אז הרחקנו למזרח ויצאנו לחופש (קורה אחת לשנתיים בערך), ולמרות שאנחנו לא מתכוונים להפוך את “לונדונים” ל”מסע עולמי”, הונג-קונג בכל זאת הייתה עד לפני 15 שנה מושבה וותיקה של הממלכה הבריטית. הסממנים הבריטים קולוניאליסטיים נראים בכל פינה: מכוניות נוסעות בצד הלא נכון של הכביש, Mind the gap please ברכבת התחתית, ועד מלצרים סינים שלמדו לומר “cheers” אחרי כל משפט שני. אחרי שבוע וחצי ב-mainland China – הונג-קונג הייתה הדבר הקרוב ביותר לבית שראינו מזה הרבה זמן, אם כי הצבים המבושלים ב-Kowloon וריח ה-Smelly Tofu לא בדיוק מזכירים את המטבח של אמא (לפחות לא האמהות שלנו…) הדבר הראשון שנתקלים בו בהונג…

נפתולי יום ראשון הביאו אותנו לקובנט גרדן. השוק המקורה מעל אלדוויץ’ הנו מוקד משיכה לתיירים ומקומיים כאחד, במיוחד ביום ראשון בבוקר כאשר השמש מצייצת לה מבין ענני הגשם. במקום נגנים, קוסמים, “פסלים חיים”, ושלל מופעי רחוב אחרים, המקיפים את חנויות השוק המקורה המצוי בלב הכיכר. מסביב לכיכר עצמה – עוד הרבה חנויות, מעצבים, Apple Store, בית האופרה, תיאטראות, ושבילים המובילים לרחוב ה-Long Acre שמלא בסניפים מקומיים של רשתות בגדי הייסטריט. בין כל אלו – תמצאו גם חנויות ווינטג’ (במיוחד בסמטאות המחברות בין שבעת “הבלוקים” של איזור Seven Dials) . בלילה קובנט גרדן הוא איזור בילוי של פרה-פוסט תיאטרון עם מסעדות מוכרות…

גם זה קורה. סופה”ש מגיע, צריך לעשות תכניות, ואין ממש הלימה בין הרצונות: הוא מתרגש מגמר הרולנד גרוס ופתיחת היורו 2012 – היא לעומת זאת לא מבינה איך אפשר לשבת ב’חממה’ כאשר השמש מפציעה סוף-סוף.  ברגעים כאלה צריך לדעת להתפשר – הוא מוכן לוותר על המערכות הפחות חשובות והיא מסכימה לרתק את עצמה לאיזור צפון-מרכז העיר בלבד. סופה”ש הרגוע שלנו הורכב ממסעדה קלילה אך מדוברת בשישי בערב מוקדם (כמו שהוא אוהב), מסיבוב של שעה ביריד הירוק של רג’נט פארק, מהווסט אנד בקטנה בראשון בבוקר, והיא גם הסכימה לתת לו אחה”צ של ספורט נטו, והלכה לה ליריד אומנות עם חברה שוחרת…

חגיגות יובל היהלום (Diamond Jubilee) ל-60 שנות מלוכה של המלכה, עוברים עלינו באמביוולנטיות: מצד אחד יש חופש – מצד שני יש גשם (לפרקים). מצד אחד יש משט שלא נראה כמוהו עשורים – מצד שני לא ניתן להגיע לקו המים כדי לראות אותו (ניסינו). מצד אחד היה קונצרט מדהים למרגלות הארמון – מצד שני שוב לא הצלחנו להיכנס… את התסכול שלנו מחגיגות המלכה החלטנו להפנים וללכת לחגוג עם החצי השני של נתיניה הנאמנים של אליזבת’ השנייה – במקום בו דחיפות וקהל רב הם עניין שבשגרה ואין סדרנים אנגלים שימנעו כניסה – צ’יינה טאון.

סופה”ש הוזמן מבעוד מועד. ההורים שלה גם שם וזו הזדמנות טובה לערבב שמחה בשמחה (היא נועצת בו מבט נוקב…) – ולכן באופן חגיגי, הלונדונים הופכים לפריזאים לסופה”ש שכולו וויקאנד אה לה ויה קוטידיאן, או פריז ללונדונים מתחילים. טוב, אז ווידוי קטן – זו לא הפעם הראשונה שאנחנו “קופצים” על רכבת לפריז. זו גם לא הפעם השנייה. אבל מה לעשות – גם אם אתם הייתם גרים מרחק של שעתיים וקצת, ובממוצע 100 ליש”ט פחות בארנק, הייתם עושים לכם הרגל לקפוץ לעיר האורות מדי פעם. “מודה ועוזב ירוחם”. בפוסט הנוכחי נספר קצת מה עשינו ביומיים וחצי בפריז: מסעדות, בתי קפה, אומנות וקצת…