רוח מן הים

זו תקופה ארוכה שאנחנו שומעים מעין שמועה שכזו שיש באנגליה חוף ים. מסתבר שאי שם בדרום, קיימת לה עיירת קיט בריטית שעונה לשם ברייטון. המונח “ברייטון ביץ'” הוא לא סתם עוד איזשהו צירוף מילים שלקוח מסרט נעורים בריטי, אלא יש באמת מקום כזה. ביום שטוף שמש (יש גם כאלה), שבישראל היה מכונה “חורפי” על ידי דני רופ (13 מעלות) החלטנו לקחת רכבת של capital one direct (המחברת את לוטון עם הסיטי של לונדון ועד ברייטון) ולבדוק מה עושים הלונדונים שהם רוצים “ללכת לים”.

שעה וארבעים על הרכבת חולפות די לאט, במיוחד כשלא מצטיידים בנשנושים. למזלנו, הלונדונית הקטנטונת ישנה לאורך כל הדרך. יצאנו בשעת בוקר מאוחרת של יום חול, כך שניתן רק לשער איזה בלאגן חוגג על הרכבות הללו כשיש סופ”ש שמשי במיוחד (שלא לדבר על Hans/Stags – הכינוי לאירוע מסיבות רווקים/ות שבד”כ מזמן חבורות של צעירים/ות שיכורים/ות במסע הרס קולני).

ביציאה מן התחנה כבר מרגישים את הרוח המקפיאה ממנה הוזהרנו גם ביום חמים (הכל יחסי). בכלל, כבר שפוסעים ברחובות התלולים של ברייטון, שמזכירים במקצת את סן פרנסיסקו, אפשר להריח את הים ולראות באופק את קו המים הכחול המוכר כל כך למי שגדל בעיר הבנויה על חולות כורכר לחוף הים התיכון. בדומה לנחלים, כל הדרכים דרומה מובילות אל הים, והעיירה הנינוחה מובילה אותנו בשיפולי הרחובות דרך בתי קפה, ברים ובוטיקים.

גם אנחנו שמנו את פעמינו לכיוון הים, אח הים! כל כך מתגעגעים לים … יחד עם זאת, לא יכולנו שלא לעצור בדרך אל מול ארמון הודי דמוי הטאג’ מאהאל המזדקר לו בלב ליבה של העיירה כמו נוף הלקוח מסט צילומים בוליבודי. שלל גופיפים לבנבנים שמשתזפים להם בפארק הסמוך לא מרתיעים אותנו (לא קר להם??) ואנו עוצרים לחפש אחר מקום להנקה במתחם הרויאל פביליון, מה שהיה ארמון קיט של ג’ורג’ ה-IV ווויליאם ה-IV ונמכר ב-1850 לעיריית ברייטון לאור סלידתה של המלכה וויקטוריה מעיירת הים. מסתבר שזוהי מחלתם של הורים טריים שהתינוק/ת שלהם מחובר/ת לפיטמה ולא לבקבוק: כמו סוכני מוסד מיומנים אנו משקיפים על כל מרכז/פארק/מתחם קניות מתוך מטרה למצוא את הנקודה הטובה ביותר לביצוע פעילות ההנקה תוך חשיפת ציץ מינימלית ומציאת נוחות מקסימלית לאם ולרך הנולד (כל זאת תחת מטר “אש” בדמות בכי מתגלגל שמסב את תשומת לבם של הסובבים). הנקודה הרצויה נמצאה בחצר הפביליון והקטנה שכנראה לא התרשמה מהפיתוחים הסנסקריטיים של הארמון בחרה לחזור ולישון. גם זה קורה.

כך המשכנו לנו בדרכנו אל הים, כאשר ככל שהרחובות נהיים יותר צרים כך גם הרוח מתחזקת. למתחם Brighton Pier כבר הגענו תחת מטר נוסף של בכי קורע לב של מישהי רעבה. המחשבה להשתמש בARCADE המקורה התבדתה כאשר נגלה לנו שמדובר במתחם משחקי ווידאו והימורים שהיה עשוי להכניס את ההורים למצב של פרקוסים אפילפטיים נוכח האורות המרצדים והקולות. ספסל שמשי אך חשוף לרוח החזקה היה האופציה הזמינה היחידה, ולאחר שתפעלנו את האירוע המשכנו מערבה על הטיילת הרחבה.

טיילת תל אביב, או יותר נכון זו של אילת, אי שם בשנות השמונים, היא הקונצנזוס למה שחוף הים של ברייטון מזכיר לנו. בתי קפה מהוהים שמוכרים גלידת ווניל בגביע עם “פלייק” (השם המקומי לגרסא של שוקולד מקופלת התקוע בגלידה), דוכני פירות ים מזמינים, ברים מתקלפים המגישים את הפיש אנד צ’יפס הטוב ביותר בעיר (כך כולם ללא יוצא מן הכלל מעידים על עיסתם), מגרש כדורעף נטוש, מועדוני סליז שנפתחים בשעות הלילה הקטנות, והרבה הרבה אבנים בדומה לחופי יוון ולא חול כפי שאנו רגילים מהארץ.

ֿ
מרחוק גלגל הענק מזכיר קצת את סנטה מוניקה ואנחנו יוצאים להייק בן כארבעים דקות כדי למצוא את Bankers, מסעדת הפיש אנד צ’יפס שקיבלה את הביקורות הטובות ביותר בעיירה. בעודנו מתרחקים מקו המים קשה שלא לקנא קצת בילדים שבאים ללמוד באוניברסיטת ברייטון – השאלה הנשאלת היא כיצד הם מצליחים לשלב גם קצת לימודים בין כל הים והאלכוהול הזורם ברחובות.

Bankers כנראה עמוסה מאד בסופי שבוע שמשיים, אבל כשפקדנו את המקום נראה היה שאנו בשיאו של הדיל הגריאטרי הטוב ביותר בעיר: מנת פיש אנד צ’יפס, מאשי פי’ס (פירה אפונה) ותה/קפה במחיר מציאה של 5.95 £ בהצגת כרטיס תושב וותיק. אז אכן הגיל הממוצע בבנקרס היה בסביבות ה-80 אביבים, ואילו הלונדונים נאלצו לשבת בחלון השמשי ולשלם מחיר מלא. פיש אנד צ’יפס מצויין אין ספק (כל דג מוגש במנה רגילה או גדולה, מטוגן בבלילה המסורתית או בגריל) – אנו הלכנו על האופציה הבטוחה של דג קוד.

שבעים ומרוצים החלטנו שאנחנו צריכים “סיבוב נוסף” על קו המים, אבל כשהגענו מזג האוויר כבר נעשה קר יותר – ונראה שמהביקור הנוכחי לא נחזור עם פס שיזוף. כדי להצדיק את ההתרחקות מתחנת הרכבת (שעלתה לנו בפספוס הרכבת הישירה האחרונה) החלטנו למקסם את חוויית הברייטון עם גלידת וניל אמריקאית, עם ה”פלייק” איך לא?! בדומה למוטיב שכבר הזכרנו – גם חוויית הגלידה מרגישה כמו משהו משנות השמונים העליזות, עת החלו הגזלנים להצטייד במכונות גלידה רכה.

 שאיפה מלוא חזה של אוויר ים אחרון (שעלתה לנו בשבוע של צינון) ואנחנו חוזרים דרך הרחוב הראשי לתחנת הרכבת של ברייטון (BTN). האוריינטציה בת כמה שעות בברייטון הייתה הכנה יפה למתי שבאמת יהיה מזג אוויר קייצי (הלו BBC יש כזה דבר פה?). את המסלול כבר למדנו: כוס קפה מחוזקת בסביבת הרויאל פביליון – פיש אנד צ’יפס בטייק אווי  – והופה לתפוס מקום בחוף. בנסיעה חזרה הלונדונית הקטנטונת כבר לא רצתה לישון וכשהגענו ללונדון בשעת אחר הצהריים מאוחרת נאלצנו להילחם על מקום ישיבה מול הסיטי בויז המעונבים והלבנבנים – שלא הלכו לים היום (וכנראה לא בכלל).

ברייטון מגניבה והשאירה אותנו עם טעם של עוד. אוויר הים היטיב גם עם הלונדונית הקטנה שיכלה להיזכר אי שם בשורשיה התל אביביים.

סבתא דבורה נאהב ונזכור אותך תמיד