קטגוריה: ****

אם תמצאו את עצכם בצפון לונדון בסוף השבוע – כמונו – או שסתם מאסתם בווסט אנד ובמרכז העיר. כאשר יש שמש בשמיים, ה-the Canal a.k.a Little Venice הוא בין האזורים הכי לא לונדונים טיפוסיים בסביבה. לאחר בראנץ’ מזעזע במקום במיידווייל (אנחנו נותנים לו צ’אנס נוסף לאור היחס הטוב והעובדה שלא שילמנו על אף אחד מהמשקאות כפיצוי – ולכן לא מזכירים את השם) – לקח אותנו ה”נוטינג הילי” שגר ‘כמעט’ בנוטינג היל…לטיול רגלי קצר ברחבי מחוזותיה של שכונת מיידוויל. בדרך הוא עשה לנו היכרות עם פאב אנגלי ‘כבד’ בשם Prince Alfred שככל הנראה נמצא פה מאז שוויקטוריה שלטה בממלכה המאוחדת. המייחד את…

“תחנת סטרטפורד עמוסה מאד” נשמע קולו של נהג הרכבת התחתית. “לכל באי הכפר האולימפי – אנו ממליצים לרדת בתחנת ווסט האם”. קולו האנגלי הרציני רק הוסיף לשלטים התלויים בכל מטר של הג’ובילי ליין. “זמן היציאה המשוערך מתחנת סטרטפורד [תחנת הכפר האולימפי] הוא כ-45 דקות” הוא ממשיך להפחיד דרך הרמקול. המוחות מתחילים להדיין, הוא, היא ואבא שלו לא ממהרים לקנות את ההפחדות, בכל זאת ההליכה מסטרטפורד היא כ-10 דקות ואילו מווסט האם כ-25 דקות לכפר האולימפי. “הם משקרים, רוצים להפחית את העומס” היא אומרת. “מה שאתם רוצים” אומר אבא שלו, מצביע על המפה של הכפר ומחשב זמנים, כאשר המורא מלהיתקע 45…

“בא לי להתפנן בשמש” היה המשפט שהיא הוציאה מפיה מספר פעמים היום. כבר הרבה זמן חיכינו ליום הזה: גם שמש, גם סופה”ש וגם עדיין לא התחילה האולימפיאדה – דהיינו הפארק יהיה מלא באנשים אך קצת פחות מאשר עשרה סינים למטר מרובע. אפשר לצאת ולהנות. ה-“Breaking News” של חדשות הBBC מיום ג’ (אחרי חודשיים של גשם) לפיהם “the weather is changing” (באמת, לא המצאנו!) הוכיחו את עצמם, ואנחנו על האוטובוס מצפון לונדון לכיוונו של Hyde Park. לאורך המשעול, בהליכה לכיוון גלריית ה-Serpentine אשר בגני Kensington הצמודים, ניתן להסתנוור מגופות לבנבנות שמחזירות את השמש הקופחת היישר לעבר העיניים שלנו. כן, האנגלים הם…

חגיגות יובל היהלום (Diamond Jubilee) ל-60 שנות מלוכה של המלכה, עוברים עלינו באמביוולנטיות: מצד אחד יש חופש – מצד שני יש גשם (לפרקים). מצד אחד יש משט שלא נראה כמוהו עשורים – מצד שני לא ניתן להגיע לקו המים כדי לראות אותו (ניסינו). מצד אחד היה קונצרט מדהים למרגלות הארמון – מצד שני שוב לא הצלחנו להיכנס… את התסכול שלנו מחגיגות המלכה החלטנו להפנים וללכת לחגוג עם החצי השני של נתיניה הנאמנים של אליזבת’ השנייה – במקום בו דחיפות וקהל רב הם עניין שבשגרה ואין סדרנים אנגלים שימנעו כניסה – צ’יינה טאון.

כבר הרבה זמן שמתחשק לנו בראסרי. כן, בראסרי כמו זה שאפשר למצוא באבן גבירול פינת דוד המלך. ובלונדון יש לנו את הפריווילגיה ללכת ישר למקור – ה-Wolesley – הבראסרי המיתולוגי של לוסיאן פרויד והברנז’ה של לונדון שנמצא בפיקדלי. אוי, אנחנו בלונדון ולמרות שהזוג מבן יהודה הכין אותנו יותר משבוע מראש – מקומות לוולסלי לערב שישי נדירים כמו למצוא בייקון בגולדרס גרין בשבת. ה-Delaunay, הוא המקום ‘החדש’ מאותו בית היוצר, שמציע תפריט דומה לזה של הוולסלי עם נגיעה של ווינה. המסעדה, שממוקמת דווקא בסיטי, הצליחה להכניס אותנו בהתראה “כה קצרה” ואפילו הסכימה בניגוד לנוקשות האנגלית הרגילה – לדחות את הגעתנו בכחצי…

“תלך לאסוף את האורחת משוויץ מהתחנה” היא פקדה עליו. הוא ציית וכעשר דקות מאוחר יותר, ישבנו שלושתנו בדירה הצפון לונדונית וחשבנו לאן ללכת לאכול ביום שבת סגרירי, שסגר שבוע דווקא אביבי בלונדון. מעודדים מהאביביות של השבוע החולף, ואולי גם מעלי הכותרת של השקדיות שממלאות את הרחובות, הבחירה נראתה טבעית: בהמפסטד הצפונית יהיו מספיק חנויות בשבילהן ואת ההמבורגר הטוב ביותר בלונדון (לדעתנו) בשבילו. או שלא… הרמז הראשון לכך שהתכניות שלנו שוב הולכות להשתבש היה כשהיינו צריכים להלוות לשווייצרית מטרייה. אח! אם רק היינו קצת פחות אופטימים היינו מבינים שבלונדון העננים לא משחקים משחקים, וכאשר ירדנו בתחנת המפסטד, ארובות השמיים נפתחו להם….

הכוונה המקורית אתמול הייתה לבלות ערב יום שישי שקט בבית: חברים, טייק-אוויי, יין והולכים לישון. אבל, כשמסעדת Dinings קוראת לך לדגל מאחר והתפנה לה שולחן – אתה לא מסרב. דיינינגס מגדירה את עצמה כמסעדת סושי וטאפאס יפני מבית היוצר של שני שפים יפנים, יוצאי מסעדת נובו הידועה. למעשה, להשיג שם שולחן הינה משימה בלתי אפשרית, אלא אם כן תכננת על סושי חודש מראש, וכשהגענו לשם גילינו גם למה. נכון, דיינינגס הנה אחת המסעדות הטרנדיות ביותר בלונדון, אולם זו לא הסיבה המרכזית לעודף הביקוש על ההיצע. המסעדה ממוקמת במה שנראה כמו בית פרטי ברחוב צדדי בין מרליבון לאדג’וור – עם שני…

הוא פסע על מדרכות הרחוב הלונדוני הסואן, וחצה את הכביש לאחר שאוטובוס הקומתיים האדום חלף. הוא נעמד בפינת הרחוב הצדדי שלאורכו בתים בצבעי פסטל חיוורים, והלך לאטו לכיוון בית מספר 9. הוא נעצר. היא עמדה מולו ברחוב הקטן, היא חיכתה שעוברי האורח יחלפו להם והכניסה יד לכיס המעיל. הוא עמד במבט מופתע והיא שלפה. הרעש היכה גלים והפר את שלוות הרחוב הלונדוני השקט. לא – לא מדובר בפסקה הלקוחה מתוך רומן של ג’ון לה קארה. הרעש היה רעש הצמצמם. כן, היא צילמה אותו כאשר הלכנו לסיבוב בלב ליבה של צ’לסי. צילמה אותו מול בית מספר 9 – כתובתו המפורסמת של…