קטגוריה: דירוג

זוג החברים הגרמני שלה הגיע לביקור בסופה”ש, ואנחנו כמו מארחים טובים החלטנו לקחת אותם ללילה של “התבליינות” בסוהו. אז מה אם אנחנו בעצם כבר לא בליינים בעצמנו? אז מה אם אנחנו כבר זקנים מדי בשביל סצינת המועדונים של העיר?? הם לא צריכים לדעת את זה 😉   ארוחת ערב מוצלחת ב- Polpo (אמרנו לכם שנחזור!) עם בירות ושפריץ אפרול, שמה אותנו באווירה הנכונה בתחילתו של ליל הסוהו-הלונדוני שמוצף באורות ניאון. הליכה בין הרחובות הקטנים שגובלים עם כיכר פיקדילי, וכחצי שעה בחנות ה-Vintage Magazine Shop ברחוב Brewer (שמוכרת ממורביליית רוק-פופ בריטית, ובעצם הכ-ל חוץ ממגזינים) נתנו את הטון לערב שכולו ממורביליה בעצמו.

צהריי ה”סאמר בנק הולידיי” הביאו אותנו להיפגש בסוהו, אחרי שהוא יצא ידי חובה עם שלוש שעות במשרד. לאחרונה שמנו לב, שהסוהו, מלבד היותו כר פורה ליצורים ססגוניים ולמועדוני סליז, הפך להיות הרובע האיטלקי של הבירה האנגלית. לא, לא מדובר ב-Little Italy סטייל ניו-יורק אלא בסצנה איטלקית הנחבאת בין הבניינים הויקטוריאניים הישנים לבין מועדוני הגאים. יום שני של חג בסוהו זימן לנו פיצה, ג’לטו (גלידה איטלקית) וכדי להעצים את החוויה נספר גם על ארוחת ערב איטלקית במקום הכי מבוקש בעיר (שאמנם לא קרתה באותו יום – אבל בקלות היתה יכולה). אנדיאמו! 

החום הגדול שעטף את הבירה הבריטונית בסופה”ש הוציא מאיתנו את הצד התרבותי. טוב, לא בדיוק, רק רצינו לצאת מהבית למען האמת (אין לנו מזגן בדומה ל-90% מהבתים פה) ומאחר שחוף הים הקרוב ביותר נמצא במרחק של כשעה וחצי נסיעה לברייטון, כתל-אביבים מושבעים שרגילים להליכה של 5 דק’ לחוף הילטון – החלטנו שזה יותר מדי בלאגן. וכך מצאנו את עצמנו הולכים על פעילויות אלטרנטיביות לסוף השבוע. שטיפת מוח כבר מספר חודשים שאומן הרחוב Thierry Guetta aka Mr. Brainwash מפזר בלונדון סימני היכרות (ציורי רחוב מרשימים) לקראת התערוכה הראשונה שלו אי פעם. גטה הוכרז כבר על ידי מספר מביני דבר באומנות רחוב כיורש של…

אם תמצאו את עצכם בצפון לונדון בסוף השבוע – כמונו – או שסתם מאסתם בווסט אנד ובמרכז העיר. כאשר יש שמש בשמיים, ה-the Canal a.k.a Little Venice הוא בין האזורים הכי לא לונדונים טיפוסיים בסביבה. לאחר בראנץ’ מזעזע במקום במיידווייל (אנחנו נותנים לו צ’אנס נוסף לאור היחס הטוב והעובדה שלא שילמנו על אף אחד מהמשקאות כפיצוי – ולכן לא מזכירים את השם) – לקח אותנו ה”נוטינג הילי” שגר ‘כמעט’ בנוטינג היל…לטיול רגלי קצר ברחבי מחוזותיה של שכונת מיידוויל. בדרך הוא עשה לנו היכרות עם פאב אנגלי ‘כבד’ בשם Prince Alfred שככל הנראה נמצא פה מאז שוויקטוריה שלטה בממלכה המאוחדת. המייחד את…

“תחנת סטרטפורד עמוסה מאד” נשמע קולו של נהג הרכבת התחתית. “לכל באי הכפר האולימפי – אנו ממליצים לרדת בתחנת ווסט האם”. קולו האנגלי הרציני רק הוסיף לשלטים התלויים בכל מטר של הג’ובילי ליין. “זמן היציאה המשוערך מתחנת סטרטפורד [תחנת הכפר האולימפי] הוא כ-45 דקות” הוא ממשיך להפחיד דרך הרמקול. המוחות מתחילים להדיין, הוא, היא ואבא שלו לא ממהרים לקנות את ההפחדות, בכל זאת ההליכה מסטרטפורד היא כ-10 דקות ואילו מווסט האם כ-25 דקות לכפר האולימפי. “הם משקרים, רוצים להפחית את העומס” היא אומרת. “מה שאתם רוצים” אומר אבא שלו, מצביע על המפה של הכפר ומחשב זמנים, כאשר המורא מלהיתקע 45…

שישי בבוקר, הציפורים מצייצות, מזג האוויר מושלם, ואנחנו – הוא, היא, אבא שלו והלונדונית הוותיקה – “minding the gap” על הדיסטריקט ליין בדרך למערב העיר. התמזה מאחורינו, עוברים גם את פאטני (אין פה ישראלים ;)) והנה אנחנו כבר מגיעים. המתנדבים מצביעים על כיוון היעד הנכסף – וכעבור עוד עשרים דקות של הליכה מהירה בשיירה (התשתית בעיר הזאת מוציאה אותו מדעתו) אנחנו שם. ווימבלדון. 2012.

כמו כולם – גם אנחנו נכנסנו לטירוף האולימפי של לונדון 2012. המושבים הריקים ביציעים גרמו לכך שפתאום אפשרי בהחלט להשיג כרטיסים (ותודה ל-OGOC  על המחירים המופקעים עבור חבילות האירוח שהביאו למצב הנוכחי), וכך מצאנו את עצמנו בדרך לאיצטדיון ה-O2 ב-North Greenwich בכדי לצפות בתחרויות הפתיחה של התעמלות קרקע נשים (כן, הוא הסכים!). כמה ימים קודם לכן… היא עוד הספיקה להשיג את הלפיד האולימפי בעודו חולף על פני שדרת החנויות (וההמונים הממתינים) בצומת הרחובות Oxford את Regent. והוא, בעודו במשרד הספיק לדווח כמו אורי לוי מהאולפן שהדוכס והדוכסית מקיימברידג’ יחד עם הנסיך הג’ינג’י, מקבלים את הלפיד עכשיו בתוך הארמון. מסע הלפיד האולימפי…

“בא לי להתפנן בשמש” היה המשפט שהיא הוציאה מפיה מספר פעמים היום. כבר הרבה זמן חיכינו ליום הזה: גם שמש, גם סופה”ש וגם עדיין לא התחילה האולימפיאדה – דהיינו הפארק יהיה מלא באנשים אך קצת פחות מאשר עשרה סינים למטר מרובע. אפשר לצאת ולהנות. ה-“Breaking News” של חדשות הBBC מיום ג’ (אחרי חודשיים של גשם) לפיהם “the weather is changing” (באמת, לא המצאנו!) הוכיחו את עצמם, ואנחנו על האוטובוס מצפון לונדון לכיוונו של Hyde Park. לאורך המשעול, בהליכה לכיוון גלריית ה-Serpentine אשר בגני Kensington הצמודים, ניתן להסתנוור מגופות לבנבנות שמחזירות את השמש הקופחת היישר לעבר העיניים שלנו. כן, האנגלים הם…

אז הרחקנו למזרח ויצאנו לחופש (קורה אחת לשנתיים בערך), ולמרות שאנחנו לא מתכוונים להפוך את “לונדונים” ל”מסע עולמי”, הונג-קונג בכל זאת הייתה עד לפני 15 שנה מושבה וותיקה של הממלכה הבריטית. הסממנים הבריטים קולוניאליסטיים נראים בכל פינה: מכוניות נוסעות בצד הלא נכון של הכביש, Mind the gap please ברכבת התחתית, ועד מלצרים סינים שלמדו לומר “cheers” אחרי כל משפט שני. אחרי שבוע וחצי ב-mainland China – הונג-קונג הייתה הדבר הקרוב ביותר לבית שראינו מזה הרבה זמן, אם כי הצבים המבושלים ב-Kowloon וריח ה-Smelly Tofu לא בדיוק מזכירים את המטבח של אמא (לפחות לא האמהות שלנו…) הדבר הראשון שנתקלים בו בהונג…

נפתולי יום ראשון הביאו אותנו לקובנט גרדן. השוק המקורה מעל אלדוויץ’ הנו מוקד משיכה לתיירים ומקומיים כאחד, במיוחד ביום ראשון בבוקר כאשר השמש מצייצת לה מבין ענני הגשם. במקום נגנים, קוסמים, “פסלים חיים”, ושלל מופעי רחוב אחרים, המקיפים את חנויות השוק המקורה המצוי בלב הכיכר. מסביב לכיכר עצמה – עוד הרבה חנויות, מעצבים, Apple Store, בית האופרה, תיאטראות, ושבילים המובילים לרחוב ה-Long Acre שמלא בסניפים מקומיים של רשתות בגדי הייסטריט. בין כל אלו – תמצאו גם חנויות ווינטג’ (במיוחד בסמטאות המחברות בין שבעת “הבלוקים” של איזור Seven Dials) . בלילה קובנט גרדן הוא איזור בילוי של פרה-פוסט תיאטרון עם מסעדות מוכרות…