המטה שלנו – ממשיך להיות קוטג’ קטן (הפעם לקחנו את הגדול יותר) ליד Manor House בשם Owlpen, הצמוד לכפר קטנטן בנפת Stroud. הצוות נחמד ועוזר מעל ומעבר, הלונדוני כבר למד לתפעל את האח בפעם הקודמת, והמרשמלו נקנה מבעוד מועד. האיזור הוא לאו דווקא הנוח ביותר למבקרים בקוטסוולד, שכן הוא נמצא בדרום מערב הגבעות שמתפרשות בצורה אלכסונית מדרום מערב לצפון מזרח, מה שאומר שלמצפינים יש כשעה-שעה וחצי נסיעה מפה לעיירות הצפוניות. הפעם גם עצרנו לבקר בעיר צ’לטנהאם (כ-117 אלף איש), זו מהמרוץ הסוסים השנתי ומריבוי הפסטיבלים לאורך השנה (בינהם פסטיבל אומנות רחוב). וכן, למרות שמדובר בעיר יפה, לא מצאנו בא איזשהי בשורה ששווה את הדרך – כשלוש שעות מלונדון.
לגרגרנים שבינכם – מצאנו כמה מסעדות שאסור לפספס. ותוכלו לראות מה יש לאכול בלחיצה פה אם אין לכם כוח לקרוא ולפתח תיאבון.
Broadway Tower
אנו מגיעים לפה מדרום, דרך הכפר Snowhill, נוסעים לאורך Buckle Road הציורית ופשוט חייבים לעצור לנו בכפר לצלם את בתי האבן המרהיבים. בהמשך אנו כמעט שעוצרים ב-Snowhill Manor היפה, ורק בדרך נס מנערים את הכישוף שאוחז בנו, ומצליחים להמשיך ולנהוג עוד כעשר דקות למגדל ברודגייט. ואיזה מזל!
במרוצת השנים פעל במגדל בית דפוס, ואח”כ שימש כבית מגורים, ואילו בשנות ה-50 נבנה מתחתיו מקלט גרעיני, שהיה בשימוש צבאי של ה-Royal Observer Corps (גוף של ח”א המלכותי שעקב אחרי כלי טיס) עד שנת 1961. ככה הם איוולות, יש נטייה להמשיך אותן.
המגדל יושב בפארק חביב בו צבאיים, בית קפה, ומסלול הליכה. הלונדוני ושני הלונדונים הקטנים מטפסים בנקל את גרם המדרגות התלול, כאשר כל קומה משמשת כמוזיאון שעד עכשיו אין בינינו הסכמה מלאה מה מציג שם. בקרקעית המגדל חנות מזכרות ומוכר אנגלי נרגן שמתעקש שיסגרו את דלת הזכוכית אל מול רוחות הגבעה.
טיפסנו בנקל כעשר דקות ונתגלה בפנינו נוף מרהיב. ליד המגדל יש אנדרטה לצוות של מפציץ שהתרסק פה ב-1943. התמונות אגב- אינן מפולטרות!
Chipping Campden
כולן יפות יפות, אבל בברודווי עצמה לא מצאנו מה לעשות, Bourton-on-Water יפהפה אבל פלקטית וממוסחרת למדי (שלא לדבר על פקקי התנועה בכניסה), Burford היא רחוב וחצי ולכן לא עומדת בתחרות ואילו היחידה שנתנה פייט קרוב היא Stow-on-the-Wold שמזכירה את צ’יפינג קמפדן ברחובותיה הצהבהבים.
ובכ”ז צ’יפינג קמפדן נותת הצצה של ממש לחיי “עיירות השוק” של ימי הביניים, עם הייסטריט צהוב עם מרפסות קלאסיות, המרקט הול האלגנטי וכנסיית סיינט ג’יימס האימתנית החולשת עליה מהכניסה הצפון-מזרחית של העיירה.
בעיירה אמנם רק שני פאבים המגישים אוכל אנגלי מקומי: ה-Eight Bells Inn וה-Bakers Arms, אך סצינת המסעדות ובתי הקפה מפותחת מאד, במיוחד נוכח ריבוי הפסטיבלים המתקיימים במקום (פסטיבל ספרות ופסטיבל מוזיקה). בדצמבר יש פה שוק כריסטמס גדול, ואילו אנו ממליצים פשוט לטייל בין הרחובות הצהובים ולהינות מהאווירה.
Tetbury
למי שמעוניין באחר צהריים מנומנם, יוכל לבלות אותם בפאב ה-Royal Oak, שנמצא בקרבת ה-Chipping Steps.
כעיירת ימי הביניים שאיכלסה סוחרי צמר אמידים, היתה טטבורי מרכז איזורי שוקק. הצ׳יפינג סטפס הוא רחוב מדרגות הנחצבו כאלטרטיבה לדרך הגבעה הסמוכה, והפכו במהרה למקום בו עובדים, משרתים וחקלאים נאספו והציעו את עצמם לעבודות ומשרות אלו או אחרות, ליד בתי סוחרי הצמר והתופרים האמידים.
בעודנו מרצים את הלונדונית עם סשן צילומים של המדרגות מכל מיני זוויות, ניתן רק להתפעל מהשקט שמאפיין את המקום. בכל מקום אחר היו כבר תוחמים את המדרגות וגובים דמי כניסה, אולם בטטברי כמו טטברי, הזמן עוצר מלכת.
פעם בשנה בחודש מאי נערך פה מירוץ ה-Woolsack Race המסורתי, בו המשתתפים רצים עם שק אימתני על גבם, וחולפים על פני הגבעה התלולה של המקום. מי אמר שעינויים חלפו מהעולם? בכל אופן זהו אירוע המוני עם ידוענים מקומיים, שוק והרבה אלכוהול.
בקרבת טטברי כאמור ביתו הפרטי של הנסיך צ’ארלס ה-Highgrove, אל הגנים שלו ניתן להזמין סיורים בכמות מוגבלת (ובכפוך לבדיקות רקע מקדימות). חוצמזה, יש פה גם Tesco ענק, והעיירה היא מרחק נסיעה ל-Malmsbury שם “עפים” הלונדונים על סניף הוייטרוז מגה-סטור הענק שמציג גם הרבה תוצרת מקומית.
Daylesford
לחווה האורגנית של דיילספורד אנו חוזרים בפעם השנייה, ולא לא בגלל המחירים הנוחים 🙂 על כביש לא מסומן בדרך ל-Kingham נמצאת החווה האורגנית בהא הידיעה. Daylseford הוא כבר מותג ידוע כבר בלונדון, עם שלוש מעדניות/בתי קפה שמוכרות (בעיקר אך לא רק) את תוצרת החווה בבירה, וכן שת”פ עם רשת הסופרמרקטים המקוונת Ocado.
הסיפור של דיילספורד מתחיל לפני כארבעים שנה, עת החלה החווה המשפחתית לעבוד בצורה אורגנית עם דגש על “קיימות” (sustainability). יותר מזה נראה שהם יכולים להעביר שיעור במיצוב ומיתוג בלונדון ביזנס סקול. מותג הלב לא רק מייצר מכל טוב (שוקולדים,פטה,בשרים,גבינות,ביצים,פירות וירקות) אלא גם מציע מרצ’נדייז וכלים לבית. מה שהם לא מייצרים הם מייבאים ומוכרים תחת מותג החווה.
מתחם החנות הוא כלבו ענק, לצידו חנות כלי בית, בית קפה/מסעדה, ספא, בית ספר לבישול ושזירת פרחים, וקוטג’ים ששהייה בהם של סוף שבוע תעלה לכם בין 1,500-3,000 ליש”ט. בית ספר למנהל עסקים כבר אמרנו…
חדורי מטרה ביום האחרון שלנו פה אנחנו סוקרים את מדפי חנות החווה, וקונים רק ירקות ייחודיים שלא נתקלנו בהם בלונדון (שעועית סגולה למשל), הקטנים עסוקים בלפחד מכלבים קטנים שמסתובבים חופשי במקום, ואחרי העמסת תוצרת יוקרתית לבגאז’ של ההונדה – אנו נוסעים מפה חזרה ללונדון.
Bibury
בקרירות היום אנו חונים ליד חניית האוטובוסים ועושים מסלול הליכה קצר ליד Arlington Row, בכדי להפריע לתיירת היפנית המחכה לתמונה המושלמת של בתי הקוטג’ העתיקים. אלו היו בתים של תופרים אמידים, בדומה לאלו שבטטברי.
פשוט לעצור פה, למתוח איברים, להינות מהיופי או לקיים מצוות “תשליך” למימי הנהר (כן יש לונדונים קטנטנים בבתי ספר דתיים, מה אפשר לעשות).
Castle Combe
במקום צולמו מספר רב של סרטים וסדרות טלוויזיה בינהם “דר דוליטל” מ-1967, Downtoen Abbey אופרת הסבון הבריטית ויקטוריאנית הידועה, וכן סצנות מהסרט “סוס מלחמה” של סטיבן שפילברג.
חדר במלון היוקרה הצמוד ה-Manor House (שהוא גם מועדון גולף) יעכב אתכם £200-300 ללילה, נראה שווה ביותר. מבחר המקומות פה מוגבל, והמבטיח ביותר הוא ה-Castle Inn החביב, המגיש המבורגר טלה, דג טרי, תבשיל דג האדוק, וכן מבחר פאיים צמחוניים.
האווירה הפסטורלית המתקבלת שהשמש הצהובה שוטפת את מבני האבן העתיקים – פשוט חגיגה לעיניים. בימי הקיץ עמוסי התיירים תיאלצו לחנות למעלה בחניון ולעשות את הדרך הפתלתלה לכיוון הכפר רגלית. ליד הכפר יש מסלול מירוצים שנקרא “Castle Combe Circuit” המארח תחרויות ספורט מוטוריות בריטיות כולל מרוצי Formula Ford.
ארוחות בלתי נשכחות
Wild Rabbit
המקום, הנמצא ליד (ונמצא בבעלות של) חוות דיילספורד, לוקח את חומרי הגלם מהחווה, ומציג ארוחה בסטנדרט של מסעדת מישלן. זהו גם פונדק, עם חדרי אירוח מעוצבים, וקוטג’ים צמודים בכפר קינגהאם. השף הנוכחי Nathan Eades מגיעה ממסעדת מישלן בבירמינגהאם ומציג תפריט שהטלגרף הבריטי מכנה כ-“אוכל גורמה עם נגיעות היפסטריות”.
אחרי סצינת פתיחה מאת לונדונית קטנה קצת עייפה (כן כזו שכולם מסתכלים עליכם ושופטים במבט אנגלי חמור סבר), הצלחנו גם לשבת לאכול משהו.
אז מה אכלנו פה?
נתחיל עם לחמניות מאפינס חלומיות שמוגשות עם חמאה מקומית כמובן. למנה ראשונה: ארטישוק ירושלמי חלוט מוגש עם קרם וולוטה של ארטישוק ירושמי.
מקבלים גם איזה amuse bouche ממשפחת החזרזירים שלא ממש ניסינו.
בס מקומי מוגש עם מעין רטטוי של ירקות גינה, פקעת תרד וגוז’ון של צדפה.
טורבוט קורני (מקורנוול) על מצע של וולוטה אפונה ובצל, וניוקי עבודת יד. מעולה.
הקטנטן אכל פיש אנד צ’יפס מתפריט הילדים, ואילו הקטנה החרימה את הארוחה בציפייה לפשרת המקדונלדס שהובטחה לה (איך אומרים בקשיש בקוטסוולד?)
שוקולד וולרונה דליס מוגש עם קרם פסיפלורה ואגוזי לוז, וכן מקרונים מקומיים שקיבלנו במתנה.
את הפאב הקוטסוולדי הזה, מצאה הלונדונית בפאתי צ’יפינג קמפטדן, ומסתבר שבשנת 2017 הוא הוכתר ע”י הטיימס הבריטי כפאב הכפרי הטוב בבריטניה (!)
ואכן קשה להאמין שליד הכיכר המנומנמת עם האנדרטה לחללי מלחמות העולם בני המקום, מצוי לו אחד ממוקדי עליית הרגל של פודיס בריטים.
בכפר המנומנם של אברינגטון, מצאנו פינה חמה ומלצרית לבבית שהחזיקה את המטבח פתוח בשבילנו (המטבח נסגר ב-14:00) – בעוד אנחנו מחליטים מה להזמין לאכול אחרי יום נהיגה אינטנסיבי.
אז נכון שלא היה המבורגר לילדים, אבל המבוגרים נהנהו מפיש אנד צ’יפס בגרסא מקומית, מדג טראוט על הגריל עם ברוקולי רומנסקו, וכן מנת פתיחה של אנדיב, גבינת רוקפור ואגס חלוט עם אגוזי לוז. מנה מעולה. וכן בירה מקומית ו”G&T קוטסוולדי” להורים שנראים כאילו הם צריכים קצת אלכוהול (לפי המלצרית).
הקטנטן אכל פיש אנד צ’יפס בגרסת ילדים מצויינת, והקטנטונת קיבלה גירסה מיוחדת של פסטה בלי כלום (כמו שהיא אוהבת)
אולי לא פסגת הקולינריה, אבל תמצאו פה טוויסט מעולה על מנות פאב בריטיות קלאסיות, שיעשו לכם הרבה חשק להמשיך מפה ישר לשנ”צ בקוטג’ החמים. במקום יש גם חדרי אירוח.
ריכזנו לכם פה כמה המלצות באמת ייחודיות שניתן להספיק בארבעה ימים מרוכזים. אווירה כפרית, שמש, שלכת ואפילו להתחמם מול האח של הקוטג’ בגשם – הקוטסוולד בשביל הלונדונים הפך ליעד בלתי נשכח. עד הפעם הבאה!
תמונת קסטל קומב באדיבות Bs0u10e0
תמונת Chipping Campden h באדיבות Robyn Cox
