When Soho Met Brooklyn

המחשבה המקורית של יום שישי הייתה לנסות את Burger and Lobster החדשה יחסית במייפר. אבל, כשרשימת ההמתנה למקום המדובר ביותר בלונדון (וכן, שוב מדובר במקום שלא לוקח הזמנות), בו ניתן להזמין כשמו כן הוא – המבורגר ולובסטר, הייתה כשלוש וחצי שעות (!) אמרנו לספרדי ולצרפתיה לפגוש אותנו בסוהו, שוב…

ניסיון ראשון ב-Bocca Di Lupo לא צלח: המארחת במסעדת הטאפאס האיטלקיה אמרה בהתלהבות שתוכל לתת לנו שולחן בשעה תשע ורבע (השעה הייתה שבע בערב…) וסירבנו בנימוס. משם כיתתנו את רגלנו לרחוב Rupert, ופילסנו דרך בין ערב הרב של אנשי הסוהו למינהם (מחבורות פרחחים ועד גאים מוחצנים אל מול אורות ניאון של מועדוני חשפנות זולים)  כדי לפתוח את דלת הברזל הפשוטה של בית מס’ 61.

למקום קוראים Spuntino וגם הוא חלק מקונספט של המסעדות בלונדון שלא מקבלות הזמנה של מקומות (First Come Frst Serve). למי שזוכר – באחותה של ספנטינו – Polpo – כבר ביקרנו, ואם היה לכם ספק מאז שנמשיך לפקוד את הרשת (למורת רוחו כמובן) – הרי שהתבדתם.

הסיכוי למקום בשבע+ לארבעה אנשים בספנטינו הקטנטונת קלוש למדי, אבל היא כבר הייתה שם לפני כמה שבועות עם חברה מישראל ואהבה – אז החלטנו להיות אנגלים טובים ולעמוד בתור כמה שצריך בשביל השולחן היחיד במקום בקצה המסעדה.
המלצר/ברמן החביב הבטיח שלא ייקח יותר מ-45 דקות, והספרדי והצרפתיה, שכבר הצטרפו אלינו, התלהבו מהאווירה האפלה במקום והמוזיקה המחתרתית משהו, וכך מצאנו את עצמנו בראש התור המשתרך סביב הבר עם בקבוק יין לבן קר וזיתים ממולאים מטוגנים (אחת ממנות הדגל כאן).

השיחה הקולחת העבירה את זמן ההמתנה במהרה. וכאשר החבורה השנואה (מסיבות מובנות, אנו מתנצלים) פינתה את השולחן בפינה (שמכיל אגב שבע מקומות) התיישבנו לנו בעליזות יחד עם שלישיית בנות אנגליות רעשניות בשעה שמונה וחצי – ארבעים וחמש דקות לפני המועד שהציעה המארחת בבוקה, In Your Face !!!

בקבוק יין לבן שני, בקבוק מים והתחלנו להזמין את כל התפריט, מאחר וההמתנה גרמה לכ-ו-ל-ם לפתח תיאבון עצבני.
בספנטינו המנות מתהדרות בתואר של דיינר ניו יורקי מברוקלין, אך מדובר בטעימות קטנות בלבד. הטבח המסוקס מגיח כל עשר דקות מלמטה עם עוד כמה מנות – סדר ההגעה לא קשור לסדר ההזמנה או לרצון הסועדים.
הוא והספרדי טרפו כל אחד שני המבורגרונים: “סליידרס” בלשון  המקום של (1) קציצת דג מקרל ו-(2) טלה עם נענע ברוטב עגבניות – שהיו טובים. אבל, ההמבורגרון הקלאסי (1) עם חמוצים (2) עם גבינה היה פשוט מדהים. 150 גרם של בשר מעולה ואחת ממנות הדגל של המקום, ובצדק.

ואז התחילו לזרום שאר המנות…
סלט סלק, גרגר נחלים, ביצה רכה ואנ’שובי (נחמד)  … סלט עלים עם ארטישוק ירושלמי ושמן כמהין היה מהמנות המדהימות של הערב (הזמנו עוד אחד) … כרובית עם שקדים הייתה קצת מתובלנת וחרוכה מדי אך נאכלה כליל … חמוצי הבית טעימים למדי ומרעננים … ירקות ירוקים נאכלו בהתלהבות רק ע”י הבנות … ברוקולי עם צנוברים ברוטב מתקתק (טעים) … צ’יפס מסולסל ודק דק דק (מצויין) … וטוסט של פצצת קלוריות עם ביצה, גבנ”צ מוקרמת וכמהין – הוזמן ע”י הצרפתיה והגיע בסיום הארוחה, אך חוסל למרות המראה השמנוני משהו.
האנגליות הרעשניות הזמינו מנה מעניינת גם כן: ביצה רכה מטוגנת עם שורות של טוסטים הנקראת Egg & Soldiers, והיא, כנראה בזכות היין, התחילה לדבר איתן על המנה (החלטנו לוותר למרות שאחת האנגליות המליצה בפה מלא).

הערב הדביק גלש אל תוך הלילה, ובשעה עשר לערך, הגיעו להם שני קינוחים: פרוסות דקות של אננס עם גלידת במבליק (ליקוריץ) הייתה מנה מדהימה. עוגת שוקולד-פקאן-וויסקי הייתה לא רעה, מוגשת עם גלידת ווניל. הוא גם לקח לו שוט של בורבון (למקום יש מבחר מרשים) שהלך יפה עם הקינוח.
קינוח טרנדי של המקום שכמעט הוזמן אבל בחרנו בסוף לוותר עליו – סנדוויץ’ חמאת בוטנים וריבה הלוא הוא peanut butter and jelly האמריקאי להפליא.

אין ספק שספנטינו הינו אחד מהמקומות היותר “קולים” בלונדון. אווירת הבר התל אביבי של מוזיקה רועשת וחוסר תאורה מגיעה לנקודת שיא עם תפריט ניו יורקי מגוון. אלמלא המבטא הקוקני בכל מקום – גם היינו בטוחים שנחתנו בלב ברוקלין. הספרדי ממש הוקסם מאחר והוא עבר ברחוב עשרות פעמים ולא הבחין בחיי הלילה שמתחבאים מאחורי דלת הברזל של מס’ 61. מעניין מה הוא עשה באזור…

לסיכום: אווירה מצויינת. אוכל מעולה. המתנה ארוכה. המחיר בינוני, ואפשר להסתדר איתו. ספנטינו בהחלט שווה המתנה ומספקת את אחת חוויות הלילה הטובות בין הטראש של הסוהו. אהבנו.