חדי הזיכרון שבינכם וודאי יזכרו שהלונדונים כבר ביקרו ב-All English Lawn Club כחלק מחווית לונדון 2012, ואפילו הצליחו לאכול תותים מתחת לאגלי הזיעה של רוג’ר פדרר. יחד עם זאת, אולימפיאדה (כבודה במקומו מונח) לחוד ווימבלדון לחוד: האווירה ביום הקיץ האביבי, עם שמש אנגלית והיעדר ענני גשם, “ווימבלדונית” הרבה יותר במועדון שהפך עם השנים לסמל הנוקשות והסנוביזם האנגלי.
ההגעה לווימבלדון מסובכת בצורה שרק אנגלים מסוגלים לסבך אותה. מי שמעדיף לוותר על הליכה של 20 דקות מהדיסטריקט ליין הפחוס, יוכל לקחת רכבת מווטרלו לתחנת ווימבלדון. שם מחכות מוניות שחורות אנגליות שעושות את הדרך בת 5 הדקות מהתחנה למועדון, לאורך כל היום, בעלות של 2.5 £ לנוסע. המוניות עוזבות מלאות בלבד, רעיון נחמד אם כי ביצוע אנגלי למדי גורם לתור להשתרך ללא כל סיבה. בישראל כבר מזמן היינו על מונית, אם כי ככל הנראה התורים המסודרים היו מתפוגגים להם באותה מהירות.
המוניות עוצרות בכניסה האחורית למועדון, שם הלונדוני והפרטנר הפקיסטני עוצרים להשתאות אל מול השלט המתסכל “תור למי שאין כרטיסים”. בצהרי היום כבר אין מה להגיע לאיזור, שכן תורים אלו מתחילים להם בסביבות 6 לפנות בוקר, ורק חופן ברי מזל מצליחים להיכנס לתחרות עצמה. אנו ממשיכים לבידוק הבטחוני, שם נעצר דווקא הפקיסטני לבידוק “רנדומלי”. הלה בחיוך מתוסכל אמר שהוא רגיל כבר מנתב”ג… אנגליה הקולוניאלית במיטבה.
לפני שאתם ממהרים לכם להזמין כרטיסים ולחכות בתור הארורים, כדאי לעצור ולהסביר משהו קטן: לא מדובר בטראומה פרטית של לונדוני ישראלי ששונא לחכות. כנראה לאור ריבוי האנשים שנכנסים על כרטיס “יומי” (הכוונה לכרטיס ללא מקומות ישיבה מוגדרים במגרש כלשהו), התורים בכל נקודה במתחם בלתי נסבלים בעליל. החל מ-Court number 3 – המגרש הכי ‘בכיר’ שמאפשר ישיבה במקומות לא מסומנים, תיאלצו להמתין בתור של חצי שעה לפחות לכל מגרש, גם אם באמצע יצאתם לשירותים. למעשה המקום היחיד בו אפשר לצפות במשחק באופן מיידי, הוא רק במתחם מגרשים 4-11 שנמצאים במרכז המועדון ולצידם אי אלו ספסלים (בד”כ מגרשים אלו יארחו משחקים שוליים כמו זוגות, נערים ונערות). עבור חוויית הצפייה במגרשים אלו (אלא אם התמזל מזלכם ומצאתם ספסל), תיאלצו להסתפק בעמידה כששצף של אנשים חולפים מאחוריכם.
כאמור בכל שאר המגרשים: 12-17, בדוכני ממכר שתייה או מזון, ואפילו בחנות המזכרות ובמוזיאון, ישנם תורים בלתי מתפשרים שמשתרכים להם בשקט מופתי ובנימוס. טיפ: ב-Pavilion, יש דוכן שמפניה הממוקם במרפסת, שמוכר גם שתייה קלה. בד”כ זהו המקום היחיד בו תוכלו לקנות משהו באופן מיידי.
ולחווייה עצמה, ברגע שהלונדוני והפקיסטני התיישבנו לנו כעשר שורות מעל הרויאל בוקס, אבק כוכבי הטניס ירד גם עלינו. קשה להישאר אדיש, גם עבור מי שממש לא סובל את רוג’ר פדרר, כאשר זה עולה למגרש ומתחיל את החימום. במגרש עצמו התנועה ערה, כל שני משחקונים אנשים יוצאים ל’רפרש’ את כוסות הפימ’ס שלהם וחוזרים רק כחצי שעה מאוחר יותר.
החיילים הבריטים, שסדרנות בווימבלדון הוא סוג של צ’ופר עבורם, לוקחים את עצמם ברצינות (למרות המדים הצבעוניים וכובעי הטמבל של הימאים) ואפילו עוצרים לחטט בתיקים שהושארו על ידי אלו שהלכו להביא עוד שתייה. הקהל ערני מאד, ולמעט האהבה חסרת הפשרות לפדרר ולמארי (שניצחו כל אחד במשחק שלו) נרשמו גלים, קריאות ביניים והרבה צחקוקים. רק האוסטרלים המסכנים שניסו להפוך את האווירה לסוג של דייוויס קאפ (עם תמיכה באוסטרלי סאם גרות’ שכוחו עמד לו רק כדי לגנוב מפדרר מערכה בודדת) קיבלו מבטים זועפים ועוררו את זעם הצבא הבריטי.
הפסקת צהריים, שיטוט בין המגרשים הפתוחים בשמש הלוהטת, ואנחנו חוזרים למקומות. השעה כבר אחר הצהריים ונראה שמרבית היושבים הספיקו להתבשל במגרש המהביל. במשחק הנשים נרשם איצטדיון חצי ריק, אולם האווירה בחוץ מחשמלת כהרגלה, ולא נראה שמישהו מהצופים ממהר לעזוב (אולי רק האוסטרלים שכנראה זנחו את מקומותיהם ועברו לפאב בשכונת ווימבלדון הסמוכה).
בדרך חזרה, התור למוניות אפילו עוד יותר מתסכל מההלוך. שוב פעם הרעיון היה טוב: תור אחד למוניות למרכז לונדון, ותור אחר למוניות ב-2.5 £ לראש לתחנת הרכבת של ווימבלדון או ליעדים דרומיים. הבעיה התחילה עם סדרן אחד בלבד שמתעקש קודם כל למצוא אנשים ליעדים הדרומיים. אם רק היה “מפיל את החומה” ונותן לאנשים לעלות על מוניות לתחנה – התוצאה היתה פינוי המוני שהיה לוקח 5 דקות בדיוק (היו די והותר מוניות)…
לווטרלו הרכבת הגיעה במהירות יחסית, והליכה מהירה על ה-Golden Jubilee Bridge מובילה ישירות לאמבנקמנט ולצ’רינג קרוס..
עד שהצטרפנו לישראלי ולדרא”פי ב-Big Easy בקובנט גרדן, כבר היינו מספיק “מבושלים”, ומזל שהיו באמתחתנו אקמולים להפיג במקצת את היום תחת השמש. חבל רק שהשניים היו אחרי שני “טום קולינסים” ואנחנו נאלצנו להשלים את החסר. הבעיה עם משקאות על בסיס לימונדה, זה שאם אתם צמאים במיוחד קשה לזכור שיש שם אלכוהול…. וכך התחיל הערב המעניש בביג איזי.
Big Easy הוא מקום שמתגאה בעובדת היותו דיינר אמריקאי. נראה שבמקום טרחו רבות כדי למקסם את החווייה, עם מוזיקה חיה בקומה התחתונה, ורעש מחריש אוזניים מכל עבר. למעשה זהו הסניף השלישי בעיר (המקורי בKing’s Road בצ’לסי) עובדה קצת מאכזבת, למוסד שמתיימר לתת חווייה ייחודית.
בהיבט הקולינרי, אין אכזבות, והמנות בהתאם למה שתמצאו אצל הדוד סאם (אם כי אני מודה שקצת לקחנו את זה רחוק): מגש בשרים ברביקיו (כולל עוף וכל מיני חלקי חזירונים שהלונדוני לא מכיר), סטייק 500 גר’ ללונדוני (נאכל במלואו), סארף אנד טארף לישראלי (סטייק+חצי לובסטר), ולובסטר ענק נוטף חמאה ש/חולל על ידי הדרא”פי. עם חשבון שכלל משהו כמו 11 טום קולינס, למותר לציין שאף אחד לא לקח קינוח.
אם יש משהו שהלונדוני מצליח לזכור, מבעד לערפילי הזיכרון של הערב ההוא, זה שהמסע לשירותים במקום אורך שתי קומות, שני מסדרונות וכשלוש דלתות… חבר’ה WTF?? הדבר האחרון שהייתם רוצים לעשות עם שלפוחית מלאה בג’ין זה להתחיל הייק של קילומטר לשירותים… ביג איזי לתשומת לבכם!
חוויית שבת בערב בביג איזי היא קשה, עד כדי כך שמוטב להשאיר כסף למונית חזור. מה שכן, מי שעסק ביום שלם של התרוצצויות ושופינג בלונדון, או לחילופין צפייה בטניס תחת השמש החמה, ימצא פה ארוחה שלא תבייש את הסטנדרטיים האמריקאיים (של גודל גודל גודל), ואווירה של מופע גראנג’ באיזה anytown USA. בהחלט נחמד, במיוחד אחרי יום אנגלי במיוחד.
| Wimbledon Park Tennis Courts Home Park Rd. Wimbledon, London |
Big Easy Covent Garden 12 Maiden Lane http://www.bigeasy.co.uk/ |
