ברטאן לאנגלים מתחילים

אי שם לפני כארבע שנים החל הלונדוני לתכנן את הטיול לקאונטריסייד הצרפתי האולטימטיבי מבחינתו – ברטאן. Bretagne בצרפתית, או Brittany בהגיית ילידי האי הבריטי, היא חצי האי הצרפתי המערבי ביותר.
המפות הורדו, השאטו הוזמן, הצטרפנו לקבוצת “ברטאן למטייל” המצויינת בפייסבוק (של צבי חזנוב ה”פרנקופיל האנונימי” ודני אשכנזי ז”ל), חברים הצטרפו, ואז… קוביד. התוכניות נגנזו, ונאלצנו “להסתפק” במערב אנגליה.

פאסט פורוורד – שלוש שנים מאוחר יותר, אנו דחוקים בקבינה עם מיטות קומתיים במעבורת בדרכנו לברטאן. כן תתפלאו – אפשר לקבל מחלת ים בתעלה למאנש! הילדים יותר גדולים, יש כלבה קטנה שמחכה לה בלב האונייה, וגם המגורים הכפריים שמצאנו במיקום קצת אחר. הלונדונים מפליגים לארץ הפסים – ברטאן.

 

היסטוריה על קצה הצלל

בתקופה הגאלית, היה חבל ברטאן מאוכלס על ידי חמישה שבטים קלטים. עד היום כשישית מהאוכלוסיה דוברת את הניב הקלטי, ושמות המקומות על שלטים נכתבים גם בצרפתית וגם בברטונית.

בדומה לכל גאליה, היה האיזור חלק מהרפובליקה הרומית (חוץ מכפר אחד קטן 😉 ), ומאוחר יותר אכלס פליטים בריטונים (מאיזור קורנוול). בפלישה האנגלו-סקסונית לאי הבריטי, המגמה היתה הפוכה וברטונים התיישבו בדרום אנגליה (עד היום האטימולוגיה של שמות מחוזות אנגליה הדרומית במקור בברטונית).

בימי הביניים חבל ברטאן היה קרוע בין ממלכות נורמנדי לאנז’ו (הלואר) ומאוחר יותר החליף ידיים כנחלה פיאודלית אוטונומית, בין מלכי אנגליה וצרפת. עד האיחוד עם צרפת במאה ה-15, ספג המחוז תקופה של שפל כלכלי בעקבות סכסוכים וקרבות פנימיים. ואילו תור הזהב הגיע במאות ה-15 עד ה-18, כאשר מושבות צרפת האימפריאלית נדרשו לנמלי גישה נוחים לים. בתקופה זו ערים כמו ברסט ולוריאן נוסדו.

מלחמות העולם פגעו בברטאן עד מאד. ברסט וסן-מלו נחרבו ע”י הפצצות בנות הברית. אך עוד קודם לכן, מאז המהפיכה הצרפתית ה”פרנקופוניה” שעברה על צרפת גרמה לכך שאסור היה ללמד את השפה הברטונית והתרבות המקומית. את חמש המחוזות אליהם מחולקת ברטאן קבעו מחוללי המהפיכה הצרפתית והם: איל-אה-וילן, לואר האלנטי (שמו המקורי היה לואר אנפריור אך זה שונה ב-1957), קוט-די-נוֹר (ששונה ב-1990 לקוט-ד’ארמור), מורביאן ופיניסטר. את הגבולות העדכנים קבע משטר וישי במלחמת העולם השנייה.

 

הגעה מאנגליה

הפלגה במעבורת נשמעת כרעיון טוב על פניו, במיוחד למי שלוקח עמו כלבלבה מהממלכה (למי שמתעניין אנא הגיבו או תשלחו לנו מייל, זה תהליך שנהיה בירוקטרי ויקר לאחר פרישת בריטניה מהאיחוד האירופאי, ולא נלאה את שאר הקוראים…). אז אחרי שמתרגלים לרעיון של לנהוג בצג ההפוך של הכביש עם הגה במיקום הלא נכון, מגלים שיש הרבה יותר שעות רכב מהמתוכנן: נסיעה לפורטסמות’, המתנה של כשעתיים וחצי ברכב לעליה למעבורת, המתנה נוספת בפריקה, ביקורת דרכונים וכו’ ונסיעה חזרה.

המעברות עצמה לא תבייש את ה-Love Boat, למרות שהצרפתיות החמוצות בבר הן ממש לא אייזק הברמן. כך או כך, אין ספק שגם הספינה שלנו וגם ספינת האהבה הן בנות אותו המחזור. קשה לתאר את אווירת שנות ה-50 של הספינה “Brittany”, בה קפיטריה, מסעדה, בר אפלולי, ארקייד משחקי ווידאו, חנות דיוטי-פרי וקולנוע (עולה כסף). צוות ההווי היה פלופ רציני, הבידור כלל מופע קסמים וצמד שעשה קאברים לשירים מפורסמים (מצד שני, קשה לראות את קולדפליי לוקחים על עצמם גיג כזה). התא “המפואר” שהזמנו היה קטן מאד אם כי הלונדונים הקטנים התלהבו ממיטות הקומותיים. ישנו. זה מה שחשוב. גם הסתמנו געגועים לכלבלבה שקיבלה תא כלא בלב האונייה (מותר לבוא פעם אחת להוליך אותה כחצי שעה בין הרכבים החונים, בין החוויות הביזאריות שהלונדוני עבר, וכן בתזמון מושלם הסתמן מספר 2 ליד בנטלי מפוארת).

דרום פיניסטר: פונט אוון

קשה לתאר את היופי של העיירה Pont Aven, שהיתה מקום מגוריו של הצייר פול גוגן. בכלל קשה מאד לתאר את היופי של העולם אחרי לילה של שינה טובה בבית כפרי צרפתי הממוקם ביער של 6 דונם עם מפל מים פרטי.

ביום ההגעה נסענו כשעתיים מעיר הנמל סן מלו אל הכפר Baye (ביי) כדי לפגוש את ביאטריס המארחת שלנו, ולקנות באגט צרפתי טרי. בהמשך היום הספקנו לבקר בסופר, להתלהב ממבחר יינות הבורדו הזולים, ולחכות לאחות של הלונדונית מ’ ומשפחתה, שטסו להם לעיר רן (Rennes) ושכרו רכב בכדי להיפגש איתנו. כך מצאנו את עצמנו בבית קיט של משפחה צרפתית (לישראלים שהיו פה לפנינו באחד הגלגולים – להבא יש לצאת מהחשבון שלכם בנטפליקס בתום הטיול 😉 ). אגב, בביי יש קרפריה שנראית ממש מבטיחה, בנתיים היא סגורה. ננסה בהמשך.

 

ובחזרה לפונט אוון, כמו כל העיירות הצרפתיות, שעות אחר הצהריים הן הקשוחות ביותר עבור הצרפתים הברטונים ככל הנראה, שכן אין הסבר אחר מדוע מרבית העסקים סוגרים את דלתותיהם לרגל סייסטה. כשהגענו, למעט בית קפה חמוד למדי, העיירה הייתה די מנומנמת. הליכה לאורך הנהר שזורם דרך העיירה, ופוטו אופ אל מול המפלים המרהיבים שלו, מספיקים לנו כדי לחזור למרכז בדיוק כשהחנויות חוזרות לחיים. תמצאו פה הרבה גלריות אומנות, שכן לגוגן היה פה בית ספר לציור, ומסורת צרפתית היא מסורת. בנתיים, מתגלים להם בתי קפה חמודים, מאפיות, גלידריות ואפילו מסעדת מישלן Moulin de Rosmadec – כל מה שמצופה מעיירה צרפתית קטנה.

 

 

 

את הדרך חזרה אנו מאריכים דרך רצועת החוף הדרומי ביותר של ברטאן, עם עצירות ב-Doelan ובחוף Bellangenet שם מצויה Mundo. הם התחילו כמשאית שעושה טאקו, ועכשיו זה בית קפה לכל דבר ועניין. עצירה בכפרים המקומיים סביב הבית הזמני שלנו: Riec-Sur-Belon, Moelan-Sur-Mer ו-Baye הכפר הקטנטן, רק כדי לוודא שמסעדת הקרפים סגורה. סגורה. ממשיכים הביתה להבעיר את הפחמים.

 

 

 

מורביהאן (או איך נתקענו בלוריין)

אם מחוז Finistère (המחוז המערבי של ברטאן, בצרפתית deaprtment, בו נמצא פונט אוון) מתורגם מלטינית ל-“היכן שהאדמה מסתיימת”‘, ואכן מדובר במחוז מערבי/ימי, הרי שמחוז Morbihan מגוון יותר ומכיל מספר ערים בינוניות וכ-40 איים על קו החוף הדרומי. כל האיים למעט שניים (שלפי האגדה מספרם 365) נמצאים בבעלות פרטית של ידוענים, כוכבנים ועשירים אחרים. העיר לוריין, הוקמה כדי לשרת את “חברת הודו-המזרחית הצרפתית” בסוף המאה ה-17.

התכנון היה לנסוע ללוריין בשביל ה-Monoprix הענק שלה (בכ”ז קצת שופינג לנשמה) ואיכשהו נקלענו להפגנה סוערת כנגד מאקרון והרפורמה בפנסיה הצרפתית. הפגנה כמו הפגנה עם חזיזים ואבוקות עשן, וכן גם ראשו של מאקרון על חנית ?

בכל אופן, הלונדוני וא’ הגיס אמרו נואש מהנשים שנתקעו בקניות, והחליטו לבלות קצת זמן איכות עם הלונדוני הקטן בחנות יינות ובפאב מקומי, אליו נהרו מרבית המפגינים שנראו יותר נורמלים. קצת וין, בייר, ונקניק ברווז, ואנחנו מסבירים לנשים שכבר אין באמת זמן להמשיך את הנסיעה מזרחה לעיירה ואן (Vannes). ואן היא עיר/עיירה במפרץ Morbihan, שמקורה בימי הביניים. נספר לכם הכל עליה, בפעם הבאה 😉

 

 

אחרי החווייה המפוקפקת בלוריין, אנחנו מחפשים שביל הייקינג שיוביל אותנו לחוף. בסופו של דבר אנחנו מצליחים להגיע לחוף של העיירה Larmor-Plage, ומנצלים את מזג האוויר שהתבהר כדי לאסוף צדפים ולעייף את הכלבלבה.

המסע שלנו הביתה יהיה דרך מפרץ Morbihan והחוף הדרומי של המחוז. החופים פה מדהימים, אולם גם כאשר מזג האוויר טוב, ב-14 מעלות החוף הצרפתי עדיין קריר. בחורה אחת טבלה במים אבל יצאה מהר מאד. חוזרים הביתה להבעיר את הפחמים. או אולי קרפ? לא, סגור.

מערב: קימפר ולקרונן

בחזרה לפיניסטר, ואנחנו משאירים את הלונדונים הקטנים גדולים עם הדודים שלהם, ושמים את פעמינו לעבר קימפר. הבירה של המחוז, והעיר השלישית בגודלה בברטאן. קימפר (Kemper בברטונית) נבנתה ע”י הרומאים בכיבוש של גאליה והתפתחה במאה ה-13 כשתאגידי מסחר צרפתים הקימו את בסיסם ליד הקתדרלה שהלכה ונבנתה.

קתדרלת Saint-Corentin Cathedral המרשימה בסגנון הגותי שלה נבנתה במשך כשלוש מאות, והרחובות של העיר ציוריים ופסטורלים. Place Au Beurre (כיכר החמאה) הוא שם ראוי מאין כמוהו למקום בו נמצאות הקרפריות הטובות של המחוז. אבל לפני שאנחנו מפספסים (שוב) את משבצת הצהריים של 12:00-14:00 אנחנו שמים את פעמינו לביקור ביקב מקומי שקבענו מבעוד מועד.

Coteau De Braden

חשבתם פעם לפתוח יקב? אמיתי שכזה, עם כרמים, מכלי תסיסה, מרתפים ובקבוקים, ותהיתם איך אפשר לעשות מזה רווח? אז תפסיקו לתהות, כי על יקבי ה Vigne Patrimonail או Viticole Patrimoin כנראה שעוד לא שמעתם…

“יקבי מורשת” (זה התרגום הכי טוב שמצאנו שכן באנגלית הם נקראים Heritage Winery) הם יקבים ללא מטרת רווח וללא זכות למכור את התוצרת שלהם. Coteau De Braden הוא אחד שכזה, יקב בוטיק צנוע וקטן, שכדי לזכות באחד מהבקבוקים המעטים שהוא מייצר, תצטרכו להיות חברים באגודה השיתופית שלו, ותזכו בערך בבקבוק אחד בסופו של בציר.

במשך שנים בחבל ברטאן לא היה ייצור יין, האקלים הקר והרוחות האטלנטיות הובילו את החבל לתרבות דומה של דרום אנגליה, קרי ייצור סיידר. ההתחממות הגלובלית, והתפתחות שיטות ייצור היין שינו את התמונה, ובסוף העשור הראשון של שנות האלפיים החלו לשתול כרמים באיזור, במיוחד עבור “ייצור מקומי-משפחתי” או ביקבי מורשת.

בערך בשנת 2016 המגמה השתנתה, שלוש שנים אחרי מו”מ קשוח בין צרפת לאיחוד האירופאי, שבעקבותיו זו הראשונה אימצה חוקי ייצור יין חדשים. גם יקבים “מקצועיים” החלו לצוץ להם, אבל אלו עדיין לא הגיעו למצב של הפקת יין (למעט שני יקבים מכפר קטן Sain Suliac).

בחזרה לעבר. יקב המורשת Coteau De Braden ששתל את הכרם הראשונה בשנת 2006, כבר רואה תוצאות משנת 2010. “אין לי זכות למכור ולו בקבוק יין אחד” אומר לנו רמי פראנד, נשיא היקב, ואיש מסביר פנים מאין כמוהו. שעתיים האיש המיוחד הזה השקיע בהסברים על היקב, שבכלל התחיל כיוזמה עירונית ליפות את פני קימפר.

 

היקב בנוי בצורה ייחודית, Vigne de Lyre, לפיה הגפנים גדלות בצורה של נבל (Lyre, לירה, המילה הצרפתית ל-“כינור דוד”). שורות הגפנים נראות כמו V אחר V, וליד כל חלקה רשום שם או שם משפחה. “ראיתם פעם כרם בצורה של נבל?” שואל אותנו רמי ומוסיף להסביר שהפרופסור לאגרונומיה שמלווה את הכרם, הציע את השיטה הלא נפוצה, בגלל הלחות של המקום והגובה. היקב פועל ללא התערבות וללא השקיה (אירגציה). “במקסימום אנחנו גוזמים את הגפנים החדשות ששתלנו” מראה לנו רמי שורה של גפנים שמתו בקור, וטורח להזכיר שכל הנוגעים בדבר עושים זאת בהתנדבות. אגב, השמות על חלקות הכרמים הם של חברי האגודה.

זכינו לטעום את הפינו גרי והשרדונה דאשתקד. שניהם מצויינים. רמי ביקש שנחתום בספר המבקרים שלו, וגם בעברית אם אפשר. הוא מבקש תרומה צנועה של 2 אירו עבור כל כוס טעימות, אבל בצורה אופיינית ל-“מאנש” שהוא, לא מזכיר את הנושא.

תרמנו עשרים אירו ליקב, ושאלנו אם בכל זאת אפשר לקנות בקבוק. התשובה שלילית. אסור לו למכור אומר רמי, ואנחנו מקבלים בהכנעה את החוקים המקומיים. רק רגע לפני שמסיימים, שולף רמי בקבוק של פינו גרי 2019 ואומר שרצה לתת לנו במתנה. “אבל זה פינו גרי כולה, אז תשתו אותו בקרוב, כן?” אומר לנו רמי עם חיוך סבאי ולוחץ לנו את היד בלבביות. פייר הביקור ביקב המורשת היה חווייתי ולמדנו המון. את הפינו הפירותי הבטחנו לשתות עם חבר בלונדון.

 

 

ובחזרה לקימפר… סיבוב ברחובות הציוריים של העיירה וקפה נחוץ אצל Emily and the Cool Kids – מקום אליו גררה אותנו הלונדונית במיוחד, עם קפה טוב (די נדיר בצרפת אין מה לעשות) ושמתמחה בעוגיות מכל הסוגים והמינים, נקרא על שם הבת של בעלת המקום, Emily, שאיך לא – גרה במזרח לונדון. קרמה את משהו את.

מעבר לזה אנחנו מבקרים ב-Macaronerie, ביקור שנגמר במפח נפש לקטנטנה שהתעקשה לקבל עוגה צעקנית. מכאן אנחנו מנסים לשבת בקרפריה, אבל איחרנו את המועד. הצרפתים הברטונים סוגרים את הבסטה בשתיים אחה”צ, ולא יחזרו לגלגל את הבצק עד הערב.

 

 

 

 

 

“חייבים לראות את Locronan” מכריזה הלונדונית, לאחר שהלונדוני זעפן משהו כשהקיבה שלו מקרקרת. ב-1924 עיירה ציורית זו קיבלה מעמד של מונומנט היסטורי, ויש המגדירים אותה “העיירה היפה ביותר בצרפת”, ולא בכדי. בתי האבן הקטנים, סביב הקתדרלה, ומסלולי הטבע שמובילים למבנים נוספים ולכנסייה עתיקה חוברים לכדי מקום קסום שנראה כאילו יכל היה להיות סט הצילומים של “היפה והחיה”. חבל רק, שבדומה לקימפר, הכל כבר היה סגור, וחוץ מטיול קצר ושיחה עם זוג צרפתו-אוסטרלי חביב לא היה מה לעשות.

בחזור, הלונדונים, עם הקטנטנה והכלבה, עוצרים ב-Armor Lux, מותג ברטוני מקומי של “חולצות הפסים המקוריות” של ברטאן. חנות העודפים נמצאת ממש מול חנות המפעל, וחולצה שעולה כ-70 אירו ממול עשויה להימצא ב-25 במחסן הפחות מפונפן. קנינו פסים לכולם, כולל לדין האחיין החמוד, והחלטנו שדי – חוזרים לראות את הילדים. בנתיים בבית האחות מ’ והגיס א’ מקבלים הנחייה לקנות בקבוק יין בורדו בלמעלה מ-14 אירו (רמת מחיר שיין צרפתי יהיה ממש טוב); השניים מצליחים אך נותנים ללונדונית הקטנה-גדולה להחזיק את הבקבוק. טעות קשה. נו טוב, לא בוכים על בורדו שנשפך.

 

 

 

 

 

חוף השחם (Côtes D’Armor)

ההחלטה לנסוע לחוף השחם, או בצרפתית Côtes D’Armor היתה בין ההחלטות הטובות שעשינו בטיול הזה. הרעיון המקורי היה להצפין עד נורמנדי – ולבקר ב-Mont Saint Michel, יעד תיירותי פופולארי ומוכר, שהלונדוני זכר לטובה מטיול ילדות. אולם כבר מראש החלטנו שנסיעה של כשלוש וחצי שעות עם ילדים וכלבה, ואז חזור – גדול עלינו.

במקום זאת החלטנו להצפין כשעתיים מפיניסטר, למחוז Côtes-D’Armor, המוכר בזכות מצוקי האבן הוורודים המרשימים (סלעי שחם, גרניט) הצופים אל תעלת למאנש. ראשית אנחנו מגיעים לעיר Perros-Guirec וסובלים מבעיה מוכרת – חלון ההזדמנויות של צהריים ליד הנמל היא בין 12 ל-2, ועל אף ההגעה המתוזמנת של 13:15 מסתמן שאין ללונדונים מקום בקרפריות Flots (אח איזה שם) והשנייה (שם ארוך מדי וגם הם לא קיבלו אותנו אז ביי…). מזל ש-Cafe Du Port מקבלים אותנו בזרועות פתוחות והילדים טורפים המבורגרים כדי להפיג את הרעב. אם אין קרפ… הבנתם את הרעיון.

העלייה לחוף הגרניט הוורוד של העיר יפה בפני עצמה, עמדות התצפית על נוף המפרץ מרהיבות, ואנו מחליטים לרדת לחנייה, ולעשות קצת הייקינג במסלול sentier des douaniers שמחבר בין Perros-Guirec לכפר Ploumanac’h. סלעי הגרניט הוורודים עוצבו במשך מאות שנים על ידי הים והגלים, והוחלקו עד כדי כך שלא צריך דמיון מאד מפותח כדי לראות דמויות או חיות מפוסלות בסלע. אחד מסלעי החוף המפורסמים, נקרא “הקדוש על החול” ולפי האגדה האורבנית בנות ברטאן היו תוקעות באפו סיכה כדי למצוא שידוך. מאז אגב האף של הקדוש התבלה ונהרס. שליש גן עדן.

אל מול הרוח המצליפה, ועל אף היום החם, הקטנים מתלוננים על הדרך המתפתלת בסלע: הקטנה מחליטה שהיא סיימה ומתבצרת בעגלה, הסנדוויץ’ זרם עם כמה תמונות והחליט שנמאס לו והגדולה מצליחה לפצוע את הברך. היחידה שמבסוטה זו הכלבלבה שפגשה משהו כמו עשרה חברים חדשים בדרך. זמן להתקפל.

 

 

אחד מהיעדים הנוספים שנאלצנו לוותר עליהם, הוא הכפר דינאן. כפר ציורי ממזרח לפרו-ג’יראק. אבל כשמבלים בטיול עם ילדים, צריך לפעמים לעשות פשרות. הפשרה המרכזית שעושה הלונדוני היא עצירה נוספת בשדה חרדל צהוב ומרהיב כדי שהלונדונית תוכל להמשיך להצטלם בין הצמחייה הצהובה. הפעם, הלונדונית הקטנה-גדולה מוכנה להצטרף. מעבר נוסף בכפר ביי כדי רק לוודא – כן הקרפ עדיין סגור.

עוד קצת פיניסטר

את היום האחרון דה פקטו אנו מתחילים בהצטיידות במגה-סופרמרקט איזורי, של כל מיני מאכלים שלא נאכל להשיג בלונדון. תתפלאו, הסופרים של לונדון עמוסים בכל טוב, אבל עדיין יש אי אלו טעמים שלא מצליחים לעבור את מחסום הטעם הבריטי: חמאה טובה, צ’יפס (קריספס) בטעמים שאינם חומץ או בצל, בורדו זול מאד כמובן וכו’. כשיש בגאז’ לא קטן, אפשר להתפרע. בדרך אנחנו מקפידים להגיע לקרפ בחלון ההזדמנויות הנכון, ומגלים מקום מדליק למדי, אותו ניתן לבקר רק בין 12-13:45 או 19-20:45 (אמיתי לגמרי). הקרפים שווים את זה: נוטלה, נוטלה ובננה, בר-סוכרה (חמאה וסוכר), ערמונים, וגבינה פטריות היו חמשת הטעמים שנדגמו.  נשאיר לכם לנחש מי אכל מה.

מאוחר יותר אנו חוברים למ’, א’, ודין הקטן בעיירה העונה לשם Concarneau. העיירה בנויה משני מפרצים שבינהם העיר העתיקה, מאחורי חומה ומגדל, הנחשבת ליעד המתוייר ביותר בברטאן. בדרך עוברים גשרים עתיקים, וצריך להיכנס מבעד לחומות העיר כדי להגיע למדרחוב מקסים.

ביצורי החומות הגיעו לשיאם במאה ה-15, כאשר הם שימשו להגנה על כפרי הדייגים שעטפו את קונקרנו העתיקה. א’ ומ’ שלא הצליחו לאכול בחלון ההזדמנויות העירוני מתיישבים פה לארוחה במסעדה מקומית (למעט כמה מסעדות, העיר העתיקה מלאה בחנויות מזכרות וקרפיות) והלונדונים ממשיכים לסרוק את המקום, כמו גם התפנקות בכוס אספרסו טובה, שכאמור די קשה למצוא בצרפת הכפרית.

מאוחר יותר אנו ממשיכים לכפר הקטן Nevez, כפר ציורי אם כי בשעות אחר הצהריים כבר אין כל כך מה לעשות פה. לעומתו, Village de Kercanic, הוא עוד מקום שנראה כאילו “היפה והחיה” צולם פה, או לפחות “שלגיה ושבעת הגמדים”, אבל תוך חמש דקות מיצינו את המקום. את החזור אנחנו עושים דרך החופים היפים של האיזור, כולל Plague Tahiti שבאמת נראה כאילו יצא מברושור תיירות לפוליניזם, ופחות שייך למחוז ברטאן.

 

 

 

 

 

 

שבוע בברטאן שתוכנן כבר לפני שלוש שנים עובר לנו במהירות שיא. התובנות על האיזור הן כדלהלן: התרבות הכפרית הצרפתית מזכירה את האנגלית, אבל יותר “laid back” (לטוב ולרע) – מצד אחד לא צריך לעשות הזמנה למסעדה חודש מראש כמו בקוטסוולד, ומצד שני גם לא בטוח שלמסעדה מתחשק לשרת אתכם אם הגיע הזמן למנוחת הצהריים… בעוד הקרפ-דה-ברטאן והבאגטים הטריים אלוהיים, הרי שבסופו של דבר סופרמרקט ו-“על האש” יסגרו לכם את הפינה, איפה שלא בהכרח תמצאו מסעדות (ואולי בגלל זה לא ראינו פה מלונות מפוארים). באנגליה לעומת זאת, תמיד יהיה מלון יקר ומפנק אם לא מצאתם AirBnb ואיזה “פוב” (פאב) מעבר לפינה.

התרבות הימית של מחוז ברטאן מזכירה במידה רבה את מחוזות קורנוול ודורסט, ואולי מעט את נורפולק, כאשר שדות החרדל המרהיבים נותנים צהוב כקונטרסט לכחול/חום/ירוק הכפרי. העובדה שזה אחד היעדים הפחות פופולארים בצרפת (אל מול הדרום, פרובנס, הריוויה ומחוזות היין) רק מוסיפה לחווייה.

הנסיעה בדרכים קשוחה, בין אם זה שעתיים כדי להגיע לצפון, ובין אם זה יום ההגעה עצמו, ויכול להיות שלהבא נתחכה אחרי א’ ומ’ שלקחו טיסה ושכרו רכב מקומי. מצד שני זה היה אומר להשאיר בבית את הכלבלבה הלונדונית שלאור כמות התלונות מצדה, כנראה נהנתה הכי מכולם 😉