מי שעוקב אחר הלונדונים כבר יודע שאחת לשנה הלונדוני יוצא למסע רכיבה נועז ברחבי הממלכה המאוחדת. טוב, “נועז” זו הגדרה קצת מרחיקת לכת למי שרגיל לעצור ביקבים ומלונות ספא בערי הספר האנגליות, כפי שזכור לנו מהרכיבה לברייטון משנה שעברה. אבל אחרי שגרר קבוצת רוכבים בטיפוס בגבעות יורקשייר, הוא מנסה למתן את הקצב – בכ”ז כדי שיישארו לו חברים. או לפחות, זה מה שהוא חשב…

את הרכיבה לקנט תכנן הלונדוני, במיוחד כדי לחזור ליקב Chapel Down, עליו כבר כתבנו בעבר. ההתעוררות של היינות הלבנים האנגלים יכולים למלא עמודים רבים של הבלוג, אבל על כך בהמשך.
המסלול של לונדון-קנט נחלק לשניים:
כ-100 ק”מ ביום הראשון, בו יצאנו מלונדון, איזור גריניץ’, ונאבקנו ב-1,300 מטרים של עליות בכבישי הכפר על גבול איסט-סאסקס.
ועוד 50 ק”מ ביום השני, שמרביתם לאורך חופי אנגליה הדרום-מזרחיים, עד ההגעה לעיירת החוף פולקסטון.

קנט/איסט סאסקס

קנט – Kent הוא המחוז הדרום-מזרחי ביותר של אנגליה, והמחוז החמישי בגודל האוכלוסייה באנגליה. הוא נחשב לאזור שנמצא תחת ההשפעה של לונדון, כולל חיבורי תחבורה מצויינים לבירה שגורמים לכך שחלק ניכר מהאוכלוסיה המקומית עובדת בלונדון. כ-28 אחוזים משטחו מהווים שני אזורי טבע מרשימים (AONB): הרי הדאונס הצפוניים (North Downs) ו-The High Weald.

קנט היתה אחת הטריטוריות הבריטיות הראשונות שנכבשו על ידי שבטים גרמניים, בעיקר היוטים, לאחר נסיגת הרומאים. קתדרלת קנטרברי בקנט, היא הקדומה ביותר באנגליה, ומהווה את מקום מושבם של ארכיבישופי קנטרברי מאז ההמרה של אנגליה לנצרות, הסמכות הדתית הגבוהה ביותר של הכנסייה האנגליקנית (אחרי המלך).

במחוז פועלות תעשיות חקלאות, הובלה, לוגיסטיקה ותיירות. החקלאות במחוז היא תחום בולט: “The Garden of Engand” הוא כינוי למחוז, שכולל כרמים רבים, מטעים וחלקות.

בניגוד לקנט – מזרח סאקס – East Sussex, הוא חלק מה- Weald, אנטיקלינה (קמר) מאבן חולית שהייתה פעם יער נרחב. הנקודה הגבוהה ביותר באזור היא גבעת Crowborough (242 מטר). דרום-מערב המחוז הוא חלק מה-Downs הדרומיים, שבהשקתם לים, הם יוצרים צוקים גבוהים כמו Seven Sisters. מזרח (איסט) סאסקס היא חלק מהמחוז ההיסטורי סאסקס, ששורשיו בממלכה העתיקה של הסקסונים הדרומיים, שהתיישבו שם במאה ה-5 לספירה, לאחר נסיגת הרומאים. תעשיות קודמות כללו דיג, יצור ברזל וסחר בצמר.

מטפסים את ה-Downs האימתניות

לכל שבת יש מוצאי שבת, ולכל מסלול נוח של ירידות יש עליות קשוחות, ששולחות את החבורה של הישראלים המפונקים לטיפוסים שלא רואים בתוך לונדון. המעבר החד מהנוף האורבני הלונדוני של גריניץ’ אל נוף הכפר האנגלי ניכר. ולמרות שבתכנון המסלול נראה בבירור שיש יותר ירידות מעליות, אלו האחרונות כואבות במיוחד.

ערוץ הנחל של Darrent מעניק מנוחה ללוחמים שממהרים לפתוח את פק”ל הקפה, וחלק אף מחליטים לטבול במים הצלולים לא לפני שמספר לא מבוטל של צועדות וכלביהם החליטו לעבור במקום.

בהמשך אנחנו מאגפים את Sevenoaks ממזרח, ומתחילים במסע הטיפוס. לרוע המזל, אנו לא למדים מהניסיון של עצמנו – ולא מצליחים למצוא שום מקום שפתוח לארוחת צהריים חפוזה. שהעייפות גוברת, העליות משתפעות עוד יותר ואנו עוצרים בפאב ה- Dovecott Inn. הטעות הקשה שהחלטנו לא לאכול פה (למרות שהתפריט היה נראה מצויין) תעלה לנו בכמה נקודות שבירה בהמשך הדרך, וכשעה לפני סיום הרעב והמתח היו בשיאם.

מבעבעים ב-Chapel Down

היקב משתמש אך ורק בענבים שגדלו בדרום מזרח אנגליה- במחוזות קנט או אסקס ואיסט סאסקס. הטרואר, במיוחד נוכח ההתחממות הגלובלית, דומה מאוד לזה של מחוז שמפניה, למורת רוחם של הצרפתים. כרמי השרדונה, הפינו נואר, הפינו מונייה והבכחוס גדלים על קרקעות גיר, הפונות דרומה ונהנות מאקלים ימי חם (טוב אולי לא עונה על ההגדרה הישראלית של ״חם״, אבל כמו שאיינשטיין אמר- הכל יחסי).

אז אחרי שהרוכבים נטחנו להם עד דק, הגענו (באיחור לא אופנתי) לביקור בצ׳אפל דאון, בו זכינו ללמוד על טכניקות ייצור שמפניה (למרות שאסור לקרוא לזה שמפנייה כמובן!), ולטעום חלק מהרפטואר המקומי: Bacchus – יין אנגלי לבן שמופק מענבי בכחוס, שהם הכלאה בין ריזלינג וסילבנר; יין עשיר בניחוחות פירותיים, תפוחים, מלונים, אפרסק, חומציות גבוהה; ה-Flint Dry שהוא בלנד של 7 ענבים, אך במהותו שרדונה. טעם של סיידר, וכמעט ללא ניחוחות אחרים; יין רוזה פינו נואר מצויין מסדרת ה-“Discovery”.

 

 

לגבי המבעבעים, אין ספק שצ׳אפל דאון נמצא בדרגת איכות שלא נופלת מהמותגים הצרפתים. בעוד שה-Brut הרגיל היה רק ״בסדר״, הרוזה וה-Grand Reserve היו מושלמים. במבחני טעימה בעיר ריימס בצרפת, האנגלים החצופים שינו את התווית ל-״Chapelle En Bas״ כדי שלא יידעו שמדובר ביין אנגלי, וזכו ל60% העדפה במבחני טעימה עיוורת על פני יינות מבעבעים בקטגוריה זו. גם ה- Touch of Sparkle – יין מבעבע עדין, משילוב של בכחוס ושרדונה, היה מצויין.

לסיכום האירוע- ג’ין! הבחור החביב מחנות היקב הפציר בנו לטעום ג׳ין מענבי פינו נואר וג׳ין מבכחוס, שניהם היו נהדרים. אז למה אתם לא עושים פינו נואר אדום? השתוממנו.

״היקב שלנו דוגל באיכות ושלמות. ניסינו לעשות בעבר, אבל זה לא עמד בסטנדרטים שאנחנו מציבים לעצמנו.״ ענה הבחור.

ובאמת שלמות ומיתוג של יוקרה הם שם המשחק באנגליה. היקב הוא ספק המבעבע הרשמי של ״דאונינג 10״ (״ההזמנות ירדו מהותית עכשיו שבוריס כבר לא רה״מ״ אמר ראסל המדריך בבדיחת Yes Prime Minister אופיינית) של Cricket England, של מירוץ הסוסים היוקרתי ה-Royal Ascot, של האופרה האנגלית, ועוד.

סיור ביקב עולה £28 לאדם, וכולל 4 כוסות יין. ואגב, כעשרים אנשים בשנה מתים מתאונות יין מבעבע, אז תחזיקו את הפקק!

בהמשך הצלחנו לחזור איכשהו למלון (אל תדאגו מונית בשלב הזה), להנות מארוחת ערב ולהתעלף בחדרים.

 

חופים עד כאן

ביום השני כבר דילגנו על יקב מקומי אחר, לטובת נופים פחות הרריים ויותר ים. העלייה אל העיירה Rye, מסתיימת בירידה תלולה, אולם העיירה המנומנמת לא מסבירה פנים בשבת בבוקר. ריי מונה כ-5,000 תושבים בלבד, ונחשבת לאחת העיירות הבודדות שהשתמרו בצורה כוללת מימי הביניים.

ביקורנו בריי, מתחיל ברחובותיו היחודיים והצבעוניים עם שמות מוזרים כמו רחוב Watchbell Lane, Mermaid Street ו-Wish Street, השזורים במרצפות אבן. משם אנו רוכבים סביב דאונטאון עד ל-Landgate.
בשנת 1329 נבנו ארבעה שערים כדי לחזק את העיר ריי. מתוך ארבעת אלה, הלנדגייט הוא היחיד שנשמר, ורכבים עדיין עוברים מתחת לקשת הצרה שלו. השער כולל שני מגדלים וחדר בחלקו העליון.

מכאן אנו פונים דרך מסלול שמוביל אותנו דרך שדות מראה, וכבשים. הרבה הרבה כבשים. בחוף החולי של Camber Sands החבורה מחליטה לרכב על הים, אקט מאד לא אנגלי, שנותן לנו קצת אוויר מלוח לנשימה, ומציף את הגעגועים לחופי הארץ.

פולקסטון

עוד עצירה אחת לקפה ואנו חותכים דרך השדות לכיוון Lydd. דרכי הכפר פה שקטות באופן מיוחד, אך כל רכב מגיח במהירות מסחררת ואסור להוריד את העיניים מהדרך. ב-Lydd-on-Sea אנו לוקחים את דרך הים – ורוכבם בטיילת רחבה שתיקח אותנו מכאן ועד St Mary’s Bay – כפר הידוע באיזור כ-“The Bay” וטומן באמתחתו עוד רצועת חוף חולית וזהובה.

מזג האוויר מתחיל להתקדר ללא אזהרה מוקדמת, כשאנו עושים את דרכנו על הטיילת של פולקסטון, כאשר הבתים הנמוכים שעל “צוק דובר” מביטים בנו בדאגה.

היסטוריה מהירה

העיר פולקסטון נמצאת על מצר Dover, בעברה, פולקסטון הייתה חלק מ-Cinque Port of Dover, חמש ערי נמל שהיוו את הגרעין לצי המלכותי עד ואחרי הפלישה הנורמנית לאנגליה. כיום, פולקסטון היא נקודת הסיום האנגלית של המנהרה לצרפת. לאורך צוק החול המערבי, הטיילת הרחבה עם גינות, מתפרשת למרחק עד לסנדגייט מעל לדרך החוף והגנים.

בשנת 1805, בשל חשש מפלישת צרפת הנפוליאונית לאנגליה, נבנו שלושה מגדלי “מרטלו” על קו החוף, כחלק מהביצורים האנגלים. פולקסטון ריכזה עניין גם במלה”ע ה-II, כאשר התקפות הבליץ הגרמני, וארטילריה מעבר לתעלה גרמו לעיר נזק רב.

150 הק”מ, ויום וחצי, מסתיימים להם על החוף במסעדת Little Rock הנמצאת ב-Folkestone Harbour, מתחם חדש יחסית שנבנה בעיר על פסי רכבת ישנים שכבר אינם פעילים, ומזכיר במידה את מתחם התחנה בתל אביב. זוהי מסעדת דגים, אחות של Rock Salt Restaurant – מוסד ידוע בעיר.
האוכלוסיה במתחם השיכונים שליד הים מורכבת מצאצאי הקריבים ואפריקה, והמקום צבעוני ומלא חיים. אולם, הגשם שהחל להצליף בחוזקה משנה את החווייה מישיבה רגועה ליד החוף הזהוב ל-“סרט מלחמה” מקומי.

החבורה האמיצה מוצאת נחמה בדגים טריים ובירה, ואילו שאר יושבי החוף מוצאים להם מפלט במתחם התחנה החצי-מקורה. מכאן נותר לנו רק לחכות להסעה שתיקח אותנו חזרה לבירה, אחרי מה שהיה יומיים אינטנסיבים במיוחד.

טיולים למחוז קנט (או איסט סאסקס) מתאימים במיוחד למי שמתעניין ביין וסיידר, ונהנה מעיירות ימי-ביניימיות מנומנמות. לא תמצאו פה מרכזים תוססים, מוזיאונים והופעות. יחד עם זאת, זהו לא הנוף הכפרי האנגלי הקלאסי, אלא כזה של נופי הדאונס המשגעים, חופים מלאי רוח וכן – גם גשם!