ביקורן של אמא-סבתא ואחות-דודה (שלה) גרר מספר ימים בהם חזרנו להיות הלונדונים הקולינרים, שמשאירים את הקציצות במקפיא ואת הירקות במקרר (לא קצוצים). בתוך שבוע הספקנו לבקר בשלושה מקומות שעוד לא ניסינו – לטוב ולרע. את הקילוגרמים העודפים – אנו חייבים לזכות הגיוון האתני שמציעה לונדון: בפלומר הישראלית (מחניודה גרסת לונדון) נעזרנו בשירותי הבייביסיטר של סבתא; בפלאש אנד באנס ירדנו בצוותא משפחתית על לחמניות יפניות ממולאות בשר; ואילו שבוע אח”כ – כבר בלי המשפחה אבל עם חברים – קינחנו בפיצה איסט שבשורדיץ’.
בשר ולחמניות
האווירה ב-Flesh and Buns היא של מועדון מה-ג’ונג מחתרתי. אם מתגברים על מסע אלונקה (עגלה) במורד גרם מדרגות חשוך, מגלים מרתף הומה, עם שולחן מרכזי ארוך מעץ, שולחנות סובבים, תאים רחבים וכן בר בפינה הרחוקה.
פלאש אנד באנס היא חלק ממיני רשת בשם Bone Daddies שמציעה בעיקר מסעדות ראמן, כאשר המקורית התחילה ברחוב Peter בסוהו, ואילו סניף אחר מצוי בWhole Foods בקנזינגטון (ראו http://www.bonedaddies.com). אחרי שמצאנו שולחן שעומד בסטנדרטים של אמא-סבתא, התחלנו לחקור את התפריט:
למעשה מדובר בסוג של מסעדת בשר, שממליצה לשים את הבשר בלחמניות “באו” בתוספת עלות £2 לשתי לחמניות המגיעות בסטימר של דים סאם (לדעתנו מיותר לגבות תשלום על הלחמניות לאור העובדה שזה כל הקטע של המקום). חוץ מזה יש גם מנות פתיחה אוריינטליות שאינן בהכרח יפניות, raw bar לסשימי, רולים, ושלוש או ארבע מנות דג.
הלחמניות (עשויות קמח אורז) נקראות בטאיוואן “גאו באו” ולפי המקור ביפנית יש הקוראים להם “לחמניות היראטה”, להלן אנו נקרא להם “באו” או “באו-דזה”, לפי השם הסיני (מיינלנד) כמחווה לאחות-דודה שבילתה הרבה זמן בסין
לאחר מנת חמוצים קוריאנים שהייתה סבירה אך לא מרשימה בעליל, הגענו לדבר האמיתי: כנפי עוף קוריאני חריפות שהזמינו הלונדוני והגיסה, מצויינות! המנה שבתה את ליבו מאחר ועקבו אחריה מגבות מהבילות שספגו את כל הרוטב האדום המלכלך. מנת ברוקולי ברוטב מיסו ושומשום היתה חביבה.
אחד הגימיקים (how convenient to them) הוא שהמנות יוצאות ברגע שאלו מוכנות – מאחר והן מגיעות חמות מגריל רובאטה יפני ענק ואמורות להיות מנות ל-sharing. אולי הדבר מונע ממנות להגיע יבשות (לא כך לגבי הסלמון טריאקי של אמא-סבתא שנשלח לאחר כבוד חזרה למטבח) אולם אנחנו מניחים שהמניע הוא לחסוך בלוגיסטיקה מורכבת המצריכה לשים סטייק על הגריל עשר שניות אחרי הדג. הבעיה עולה כשאר הסטייק מגיע לקראת הסוף, והלחמניות כבר קרות – קצת מאכזב.
בנתיים הלונדונית הקטנטונת פירקה מנה של מקרל מטוגן (מעט מלוחה אך מוגשת עם מיונז יפני טעים) ואורז ממש כמו תינוקת יפנית ישר מהקערה. כל זאת לאחר חופן אוכמניות טריות שהביאו לה במיוחד מהבר אחרי שהימצאותו של בלוברי בודד בקוקטייל של הדודה, לא חמק מעיניה.. יש לציין שהצוות היה מאד חביב וניאות למלא אחר כל בקשה חריגה ככל שתהיה.
אותה דודה רשמה הנאה ממנת הפורק בלי, וסטייק הפלאט-איירון הדק שמגיע פרוס היה מצויין. ההרכבה העצמית בלחמנית ה”באו-דזה” משעשעת ומעבירה את הזמן.
לגבי הקינוח של קרם ברולה העשוי משומשום שחור ומוגש עם גלידת דובדבן – היו הדעות חלוקות. אמא-סבתא שנראה היה שהארוחה לא כ”כ לטעמה (ע”ע החלפת שולחן וסלמון שהוחזר) והלונדונית שבחרה את המנה – היו נגד, ואילו האחות-דודה והלונדוני ליקקו את האצבעות.
Flesh & Buns היא מסעדה מגניבה ממספר סיבות: היא לא יקרה (היא גם לא זולה), והיא מתפקדת הלכה למעשה כמסעדת בשרים עם טוויסט מגניב וטעמים יפנים שלא בהכרח הכרתם. פספוס נרשם בזאת שלא ישבנו בשולחן המרכזי המשותף (מסיבות ברורות) וכן שלא ניסינו את ה”סמורס” – מרשמלו בטעם פסיפלורה, ביסקוויט ושקד-שוקולד שמגיעים עם אבנים ומדורה לצלייה עצמית (ואולי טוב עשינו שנמנענו מלערוך היכרות בין הלונדונית הקטנה לאש). חשוב לציין שאם המקום היה מציע כיסא תינוק הציון היה עולה, יחד עם זאת לאור האווירה החשוכה והבר בקצה – כנראה שאנחנו לא קהל היעד האופייני ….
פה לא מר
את פלומר נזכיר בקצרה, בהמשך תבינו למה. מאז שמחניודה החליטו על פתיחת הסניף הלונדוני – הלונדונית רצתה להגיע ולדגום. הלונדוני, שלא התלהב גם מהגרסא המקורית בירושלים, הצליח להדוף את ההפצרות הבלתי פוסקות – עד שזוג המבקרים הישראלי קפץ לביקור. ג’ שריין מקומות כשלושה חודשים מראש, ולאור הימצאותה של סבתא בייביסיטר – לא נותר אלא להזמין מונית ולקפוץ לאחד המקומות הכי מבוקשים בסוהו.
הבר במחניודה, סליחה פלומר, הוא בין המקומות הכי מבוקשים בסצנת המסעדות של לונדון בחודשים האחרונים. מפרגנים, חשנו תחושת גאווה לאומית כשהמארח הפנה סועדים תמימים שחשבו להשתחל לשני מקומות על הבר בשעה 9 ביום שישי (!as if). בעודנו מחכים לישראלים שהחליטו להמיר 15 דקות הליכה מהמלון שלהם בארבעים דקות במונית, לא יכלנו להמתין וירדנו על קובאנה (מעין בריוש תימני) מוגש עם טחינה ורסק עגבניות חלק עם שמן זית – טעים מאד.
שארית האוכל שהזמנו בפלומר לא עמד בסטנדרטים שלנו ו/או של החברים המגדירים את עצמם כלקוחות קבועים בשולחן השף של הסניף הירושלמי. פולנטה עם פטריות אספרגוס וכמהין היתה בינונית ולא הגיעה לקרסוליים של המקבילה הישראלית, מנת הסטייק הייתה שומנית כלל וכלל לא מתאים לסירלון, סלט הפטוש (שהלונדוני דווקא אהב) התקבל בביקורות צוננות בשולחן, ואפילו הבורקס (מוגש עם חציל וביצה) היה טעים ממוצע ותו לא – הצהרה גדולה מאנשים שדורשים מכל מבקר להבריח בורקסים במזוודה..
הקינוח של בראוני חלווה עם מרנג ומרשמלו היה טעים אך אם היינו מקבלים בלוק של חלווה משוק מחנה יהודה היינו מרוצים אפילו יותר. על שאר הקינוחים כנאפה ומלבי – החלטנו לוותר, לאור הדרישה לחסוך בקלוריות.
שלא תבינו אותנו לא נכון, אנחנו מאד מפרגנים לפלומר על ההצלחה המסחררת בלונדון, אבל הקונצנזוס בשולחן היה שמתחת לאווירה המטריפה, יש פה ניסיון ליצור אוכל ישראלי פלוס לאנשים שלא באמת מכירים מה זה אוכל ישראלי – דוגמת הזוג הצרפתי מהשולחן הסמוך שהתלהב מהגרסה המקומית לסטייק טרטר בדמות קבאב מפורק עם יוגורט וטחינה (“שקשוקית”). אנחנו שמכירים את המקור, ואהבנו את מחניודה, פחות נהננו. לשם ההגינות, בלוגר האוכל ה-Picky Glutton (“הגרגרן הבררן” האליל התורן של הלונדוני) ממש “עף” על המקום: http://pickyglutton.com/2014/11/17/the-palomar-review
פיצה מזרחית
העובדה שפיצה איסט ממוקמת על Shoerditch High Street, מעוז ההיפסטריות הלונדונית, לא הרתיעה אותנו. כך, חמושים בשתי עגלות, לקחנו את החברים ההולנדים ברחבי שורדיץ’ כדי למצוא את הסניף המקורי של הפיצה הכי מזרח לונדון שיש. וטוב עשינו, שכן הסתבר שפיצה איסט היא המקום למבוגרים – הכי ידידותי לילדים בו נתקלנו מזה זמן רב.
בלילה בר מועדון מסוקס בקומת המרתף, במהלך היום חלל לופט ענק עם בר במרכז, ומעדנייה עם שולחן גדול שמשמש למשקאות בזמן שממתינים לשולחן במסעדה – ברם צוות פיצה איסט לא הניד עפעף שראה את שולחן ההרס הפוטנציאלי עם שני הזעטוטים. חיש מהר נשלפו צבעי Crayon, דפי ציור, כיסאות גבוהים וכן תפריט ילדים עם מנות בחצי מחיר שמבחינת כמות מתאימות לילד עד גיל 13-14 ואפילו לכמה אמהות. תמוהה רק הייתה השאלה של המארח אם יש לנו הזמנה, שכן בשעה 2 אחה”צ, למעט מספר סועדים שמשכו את ארוחת הצהריים לכדי כוס בירה שנייה (ושלישית ורביעית כיאה לאנגלים) – המקום היה די ריק.
מנות ראשונות של לחם שום (שומי במיוחד אך מעולה), זיתים ושקדים קלויים (משובחים) הגיעו חיש קל, כאשר צוות המלצרים שומר על חיוך ואווירה טובה נוכח שני הדרדקים שכבר ממלאים את שולחן העץ בצבעים.
במהשך הוסבר שהפיצות הן אישיות (£8 למרגריטה עד £14 למתוחכמות יותר) ועד שהתלבטנו, ביקשנו להביא לילדים מנת ספגטי בולונז ללונדונית הקטנה (שבגיל שנה+ מהווה את ההוכחה הניצחת שבני אדם לא צריכים להיות צמחונים) ופיצה מרגריטה להולנדי בר השיניים.
הלונדוני וההולנדית שלא הצליחו לבחור (או שניחונו בגרגרנות יתר – היא בהריון, מה התירוץ שלו??) חלקו בינהם פיצה עם חצילים ובזיליקום (בד”כ עם פסטו גם) ופיצה “מלוחה” עם אנשובי, צלפים, זיתים ומוצרלה מעושנת. שתי האופציות מצוינות. ההולנדי כראוי הלך על פיצה עם סלמי, ואילו הלונדונית שלא הצליחה להחליט הכליאה בין פיצה מרגריטה לפיצה עם חסת כבשים (Lamb Lettuce) וכן הוסיפה לשולחן סלט רוקט ופרמזן.
מפוצצים מבליסה מהירה, ביקשנו לארוז את שאריות הבולונז של הלונדונית הקטנה (שהיה מוצלח) כדי שתמשיך להינות ממנו גם מחר, וסיכמנו עם ההולנדים לוותר על תפריט הקינוחים, שהורכב מקינוחים איטלקים סטנדרטיים.
סיימנו במירוץ עגלות על הלונדון אוברגראונד בהחלפת רכבות בדרך מערב, עייפים מיום של פעילות שכלל עבודה, קונצרט לתינוקות מנציגי הפילהמונית של לונדון (יש דברים כאלה), שיטוטים בשורדיץ’ ואקסטרווגנדה של בצק, עגבניות וגבינה. פיצה איסט היא אייקון שורדיצ’י עם אוכל טעים (לא מפיל, טעים) שנותן בית חם לזעטוטים. מומלץ בחום (של 280°).
| Flesh and Buns 41 Earlham Street +44-20-7632-9500 www.fleshandbuns.com |
||
| the Palomar 34 Rupert Street +44-20-7439-8777 thepalomar.co.uk |
||
| Pizza East 56 Shoreditch High Street +44-20-7729-1888 http://www.pizzaeast.com/shoreditch |
הכי מצחיק זה לקרוא את הביקורת תוך כדי מחשבה על הלונדוני מקריין את הבלוג 🙂 במיוחד מתגעגעת ללונדונית הקטנטנה! נשיקות לכולם
אי פעם שמעת אותי מקריין??? 😉 – י. לונדוני
יופי של פוסט