הלונדונים בטוסקנה

קשה לשבת ולכתוב על נופי טוסקנה המרהיבים ועל טיול משפחתי פסטורלי, כאשר 130 ישראלים מבלים עדיין במנהרות עזה הארורות. קשה להיאחז בקלישאה שהחיים צריכים להימשך אחרת הטרור מנצח, שכן אין לתאר את הגיהנום עלי אדמות, שאפילו דנטה לא חזה, שעוברים החטופים, ומשפחותיהם שלא יודעות מה עולה בגורלם.

כמשפחה שעברה עליה טרגדיה משל עצמה ב-7/10, בכל זאת החלטנו על אסקפיזם עבור הענף הישראלי של המשפחה, בכפר ציורי בין הרים וכרמים, הכי רחוק שאפשר מהטירוף המזרח תיכוני העכשווי. מקווים שאולי דרכנו, זה יעזור גם לכם. פסח בטוסקנה.

🎗️

גאוגרפיה

בניגוד לאינטואיציה הראשונית, הגיאוגרפיה של מחוז טוסקנה מגוונת: גבעות מהוות כרבע מהשטח, אל מול חופים, ומישורים המהווים 8 אחוזים  מכלל השטח. טוסקנה, מספקת מיקרו אקלים מגוון, אותם חווינו בהחלט, בעודנו נוסעים בין יוום שמשי חם לבין סופת ברקים ורעמים. לפיכך גם גידול הענבים באזור מגוון, בדרך כלל בקיץ חם ויבש ובחורף הקור יחסית מתון. לעומת זאת, אנחנו הצלחנו להביא לכאן את מזג האוויר ההפכפך של לונדון ואילו אפריל השנה שראה מקסימום שלושים מעלות, וקור וגשם מאידך, מבלבל אפילו את הכורמים הוותיקים של המחוז (וכן, היין בכ”ז טעים).

אנרגיה גיאותרמית

אנרגיה גיאותרמית היא אחת מהמאפיינים הגיאולוגיים הייחודיים של טוסקנה, נוכח הפעילות הוולקנית שלה. האזור ממוקם לאורך שבר האפנינים הצפוני, שיצר חממה של פעילות גיאותרמית תת קרקעית לאדמה. פוטנציאל גיאותרמי זה מנוצל באמצעות תהליך הכולל קידוח בארות עמוקות. האנרגיה הגיאותרמית של טוסקנה משחקת תפקיד משמעותי גם בייצור היין המקומי. עוד נגע בכך בהמשך…

ימים I  ו- VII – פירנצה

ברוכים הבאים לפירנצה  – Firenze – העיר “הקסומה” השוכנת בין הגבעות הציוריות של טוסקנה. רחובות העיר מהדהדים את צעדיהם של מיכלאנג’לו ולאונרדו דה וינצ’י, ושאר אמני הרנסנס, וכמובן את הלונדונית שמאז שיטוטיו של רוברט לנגדון בין הדואומו לאופיצי, אין שני לה בלחרוש את רחובותיה.

פירנצה, שנוסדה על ידי הרומאים במאה הראשונה לפני הספירה, שגשגה במהלך ימי הביניים כעיר-מדינה בולטת. במאה ה-14, משפחת מדיצ’י החזקה (כן, אלו ממקיאוולי) שלטה בעיר, ותמיכתם טיפחה רנסנס תרבותי, ומשכה כמה מגדולי האמנים, ההוגים והחוקרים של אותה תקופה.

ציוני הדרך האיקוניים של פירנצה מעידים על ההיסטוריה העשירה שלה: הקתדרלה של סנטה מריה דל פיורה, הדואומו, עם כיפתה המפוארת שתוכננה על ידי פיליפו ברונלסקי, עומדת כסמל לכושר ההמצאה והברק הארכיטקטוני, וגם איך חולבים מתיירים עשרות אירו בשביל הזכות לעמוד בתורים בלתי נסבלים (הלונדונים הסתפקו בלקנות כדורגל בסכום השערורייתי של עשרים אירו בחנות שליד). גלריית האופיצי מכילה את אחד מאוספי האמנות החשובים בעולם, כולל יצירות מופת של בוטיצ’לי, רפאל וקרוואג’יו, אולם גם כאן הסכמנו לוותר לילדים על הסיור בפנים (ששנינו עשינו כילדים בעצמנו), ורק עצרנו לחקור את סיפורי הפסלים בכיכר דלה סיניורה אל מול ה”פאלאציו ווקיו”. גם על דוד באקדמיה וויתרנו, אבל לא על הרפליקה המפורסמת שליד הארמון, שגרר אצל הקטנים-גדולים כבר שיחות רבות על הבילבל…

בעוד אנו מסיימים את ההליכה בגשר Ponte Vecchio ומתכננים את המשך המסלול חזרה למלון בכדי לצאת לדרך ללבה של טוסקנה, המשפחה התל אביבית של הלונדונית מחליפה רכבות ברחבי ארץ המגף בניסיון להיפגש בפירנצה. כאשר מסתמן שאלו מתעכבים עד הערב, הוחלט להמשיך במסע ולסמן וי על העיר של המדיצ’ים. עוד נחזור לכאן היישר לארוחת צהריים ואפרול שפריץ בכיכר סנטה ספיריטו, כדי להיפרד מהסבים לשלום.

יעדים מיוחדים:

חנות השוקולד Nino הממוקמת חמש דקות מהדומו היא אטרקציה בפני עצמה. מעבר למפלי השוקולד, מקבלים פה טעימות של שוקולד, ביסקוויטים ואפילו פסטה. הלונדונים הקטנים עפו על המקום, ובבחינה של הסלפי אל מול מפלי השוקולד הבנו גם למה המעיל הלבן הפך בחלקו לחום…

ג’לטו  – קשה ליפול בכל הנוגע לגלידה איטלקית בפירנצה.. ובכל זאת – Badiani, הממקומת ברחוב צדדי אל מול בית הקפה / מעדנייה Robiglio הוא שילוב מנצח. גלידה שם ואספרסו/שפריץ ממול יסגרו לכם את הפינה של ארוחת צהריים.

טוסקנה

הימים – ימי הVespa World Days בטוסקנה. אירוע שנתי של מספר ימים, המנקז את כל “משוגעי הווספות” מרחבי איטליה והעולם לטוסקנה. הנהיגה בהתאם, מאסות של ווספות לפנינו, מצדדינו ומאחורינו.

הווספה הומצאה על ידי הממציא מהנדס האווירונאוטיקה האיטלקי פיאגיו, והעיר פונטדרה (Pontedera) בטוסקנה הפכה למרכז הייצור של המכונה החדשה – ומקום הלידה הרשמי שלה. מכאן, יתחיל פסטיבל הווספה ששיאו בתהלוכה של כ-15 אלף אופנועי ווספה ברחבי טוסקנה. השנה האירוע משך בין 20 ל-30 אלף משתתפים. באי המקום מגיעים ממועדוני ווספה מכל רחבי אירופה (והעולם) ונוכחותם מורגשת בהחלט. יקבים ומסעדות יציעו תפריט מיוחד ל”ימי הווספה העולמית” ותיתקלו באופנועים הצבעוניים בכל עיירה טוסקנית הנמצא שעה או פחות מפונטדרה.

הווילה…

החוכמה בביקור לטוסקנה היא למצוא את הווילה המושלמת: כזו ישנה אבל לא ישנה מדי, עם בריכה ונוף מדהים, במקום שיהיה “חור” איטלקי עם שלושה רחובות, בית קפה ומכולת, אבל כזה שיאפשר נסיעה של שעה-שעה וחצי לערים המרכזיות. הווילה שלנו ענתה על כל הקטגוריות, רק שלצערנו מזג האוויר תעתע בנו, ולא קיבלנו ימים חמים שאפשרו טבילה בבריכה. Va bene (נו שויין).

יום II – וולטרה

ביום השלישי למסעות, התזמורת מתחלפת. איפה שהלונדונית הצעידה את כולם ברחובות העיר ולאו דווקא על קיבתם (“בשביל מה צריך לבזבז זמן על צהריים, אפשר לאכול גלידה”), הרי שלחגיגה נוספים ההורים של הלונדונית, והאחות התל אביבית עם הגיס ושני קטנטנים, וכל מסע שיטוטים מצריך לפחות סָבָּל שֶרְפָּה אחד.

העיירה הציורית וולטרה בנויה כמו מרבית העיירות העתיקות האיטלקיות שסביבן חומה. חונים באחד מהחניונים שמחוץ לחומות, והולכים ברגל בין סמטאות העיירה העתיקות. הצד התל אביבי של החבורה מיד מחפש מקום לשבת לצהריים (בהחלט קשה להאשים את חוסר הרצון להתנייד עם שתי עגלות ומנשא) ואילו הלונדונים מנצלים הזדמנות ומשאירים את הקטנים עם התל אביבים לפסטה אחרונה שלפני פסח ויוצאים לרחובות וולטרה.

וולטרה עצמה בנויה בשיפועים כמעט לא הגיוניים. מדרכות האבן הישנות מרצפות סמטאות צרות ועדיין אל תזלזלו בסיכוי להימחץ בין קיר לאוטובוס או משאית המספקת סחורה לאחת מהחנויות המקומיות. ג’לטו, פיצה (כולל הגרסא הטוסקנית ללא רוטב עגבניות ומבצק תירס) ואיך לא – חנויות מזכרות (אחת הצליחה למשוך קהל רב של באי ימי הווספה בשל דגמי ווספה מיניאטוריים).

וולטרה עצמה אינה גדולה, ואנחנו מספיקים לחטוף מבט בתערוכה של Banksy שמתארחת ב- Volterra Cathedral יחד עם אמא לונדונית. התערוכה מראה כיצד בנקסי נלחם בקפיטליזם, תוך כדי שהיא מציגה יצירות אומנות של בנקסי שנעשו בהשראת ציורי קיר מחתרתיים שהוא עשה לאורך השנים. התערוכה מוצגת בחלל הכנסייה, ואילו בקומה השנייה יש תערוכה תמידית של אומנות מודרנית. הכרטיס נותן גם כניסה ל-Baptistery (San Giovanni Battista) ואח”כ אנו קונים כרטיסים לארמון/בניין העיריה, ומשתנקים במדרגות התלולות המובילות למגדל הפעמון, בכדי להנות מנופים מרהיבים של גבעות טוסקנה וגגות רעפים אדומים. למסעדה נחזור בדיוק בזמן לטירמיסו וקפה, וניקח את הלונדונים הקטנים לפני שלדודים/סבים ימאס מהבלאגן של השלישיה. מכאן חזרה לווילה שלנו לקצת ווינו ו-R&R, אבל לא לפני שהלונדוני מנווט את החבורה לטעימות ביקב שנקרא Castelvecchio (על כך בהמשך).

פצ’יולי

לסיכום היום, הלונדונים מנצלים את מזג האוויר שהפך כעת ליפה ושמשי, ומחליטים לבקר בכפר הסמוך לווילה, Peccioli. פצ’יולי זכה ב-2024 לתואר “כפר הכפרים” או Il Borgo dei Borghi – תחרות שמכתירה את הכפר היפה באיטליה, שמטרתה למצוא את שכיות החמדה העלומות שאפילו “האיטלקים לא מכירים”. פצ’יולי עם ההיסטוריה מימי הביניים ומיצגי אומנות מודרנית ברחבי הכפר, קטף את התואר השנה.

אחת האטרקציות של “האומנות העכשווית” של פצ’יולי הם פסלים של אנשים ענקים, של האמן הפולני מירוסלאב בלקה, וגשר הולכי הרגל הצבעוני של האמן האיטלקי פטריק טוטופוקו.

יום III– פיזה

המגדל הנטוי הוא בדיוק מה שמצפים שאטרקציה איטלקית תהיה. הלונדוני שטיפס עליו כבר פעם לפני שלושים שנה (!!) זכר את התורים, רבבות האנשים, ואפילו את הפעמונים-נים-נים שבפסגת המגדל… מה שלא היה פה לפני שלושים שנה זה ווספות… והרבה. ימי הווספה העולמי כבר אמרנו??

האטרקציה המרכזית היתה פגישה עם חברים לכיתה של הלונדונים הקטנים, שטיפסו עם הלונדוני והלונדוני הקטן לראש המגדל וחלקו איתנו ג’לאטו בלתי נשכחת ב- Il Gelato di Toto שיחד עם Gelateria Artigianle Rugus נחשבות לטובות במדרחוב שאל מול המגדל (וכן דר מייק – ככל שמרחיקים מהאטרקציה כך המסעדה יותר טובה!). בקצה המדרחוב יש סנדוויצ’יה בשם L’Ostellino שמכינה טוסטי-ג’בטה מכל מיני נקניקים (אפשר גם למצוא בקר), כולם אבל כולם מסתובבים עם שקיות הנייר שלהם. שווה ביותר.

גיזאנו

אחרי פיזה אנחנו שוב מוצאים עוד פנינה לא מוכרת בשם גיזאנו. כפר האומנות המודרנית הזה מהווה כר פורה לגלריות שונות ופסלים מעניינים, וגם הבתים צבועים בצבעים עזים. שיטוט מהיר ברחובות הכפר מפגיש את הקטנים עם פסלים שונים ומשונים, כמו ידיים ענקיות היוצאות מאחד הבתים או גלובוס משיש שניתן לטפס עליו…

ביקור קצרצר ביקב של הווילה המקומית Tenuta De Ghizzano עם הגן היפה הצמוד, עליו גם בהמשך. עצירה בגן שעשועים מושקע לטובת הקטנטנים ואנו חוזרים לווילה בשביל לשתות קצת מהווינו. אה כן, הכנסייה המקומית מכרה “במבלוני” שזה גרסא מקומית לספינג’ או דונאט, אותו הקטנטנה מיד ביקשה לקנות. במבלוני לבמבולינה.

יום IV – סאן ג’ימיניאנו

נתחיל עם זה שההכתרה של סאן ג’ימיניאנו ככפר היפה בטוסקנה מוגזמת להפליא. בעוד שאין עוררין על היופי של הכפר שמזכיר במידה רבה את הכפר של בל מ”היפה והחיה” הרי שהוא בנוי בדיוק כמו וולטרה וסיינה (חונים מחוץ לחומה ומטפסים קמעה כדי להגיע למרצפות האבן של הכפר) ושתי האחרונות לא נופלות ממנו. הבעיה המרכזית בסאן ג’ימיג’יאנו היא העובדה שהוא מפוצץ בתיירים שרצו לחזות בפלא הכפר הנפלא בטוסקנה, ולאכול בגלידה שאכלה בה מישל אובאמה. עוד בעיה היא עם עגלות וילדים קטנטנים, קשה מאד ללכת ברחובות הכפר התלולים (יעיד הלונדוני שקיבל אחריות על אחיין בן 8 חודשים עם מנשא).

יום V – סיינה

היופי של רחובות סיינה כאמור אינו נופל מסן ג’ימיניאנו, אך זאת האחרונה גדולה הרבה יותר משאר עיירות/כפרי האזור. UNESCO הכיר בחשיבות העיר כאתר מורשת לבניית ימי הביניים, אך השטיק הוא אותו השטיק – החנייה בכניסה לעיר (שאר רחובות סיינה הם ZTL, אנדריי תנשום), וההליכה ברחובות המרוצפים התלולים.

בעברה היתה סיינה שלוש עיירות על שלוש גבעות, שהתחברו להן במרוצת הזמן, כשכל הדרכים מובילות לרחבת הקתדרלה – Piazza De Campo של סיינה, כיכר העירייה העתיקה, המספקת מראה מרהיב מכל אחד מגרמי המדרגות הצופים אליה. החוק בסיינה ב-1297 נועד ליצור חזית ארכיטקטונית אחידה, ומי שלא ציית פשוט הרסו לו את המבנה, וחזרה לשולחן השרטוטים.

המבנה המרשים ומראה הכיכר על 333 המטרים שלה נועד לדמות את קיפולי השמלה של מריה הבתולה, הקדושה הפטרונית של העיר. עד היום נערכים במקום מירוצי סוסים.

ראשית הליכה, שמשית יש לומר, דרך הדואומו של סיינה. הדואומו אפוף אגדה לפיה הוא נבנה במקום בו עמדה הכנסייה בה נבחר האפיפיור ניקולאס השני, והודח האנטי-אפיפיור בנדיקטוס ה-10, בשנת 1,058. הלונדוני והגיס מחליטים שדי בהיסטוריה דרך הרגליים, ומתנדבים “לקחת אחד for the team” ואת הילדים לא.צהריים ב Te Ke Voi? המומלצת שמציעה פיצות הנאפות במקום, והמבורגרים – מרכולת נדירה בערי טוסקנה הקטנות. כולם מרוצים, כולל המבוגרים שמוצאים בירת קראפט ממבשלה טוסקנית מקומית, כאשר כל סוג בירה זוכה לאמן/ממציא רנסאנס משלה. הלכנו על לאגר של לאונרדו (דה וינצ’י זאתאומרת, לא הצב).

מכאן, החבורה מתפצלת לה שוב. הקטנים, סבא והלונדוני חוזרים להעביר קצת זמן מול נופי טוסקנה (או מול האייפד, תלוי את מי שואלים) ואילו החבורה עם האנרג’ייזר ממשיכה לפונטדרה, לבדוק את זירת “השופינג” ברחובות העיר.

פונטדרה, עיר איטלקית קלאסית. ה-Highstreet, או באיטלקית “קורסו”, שהיה מקושט לרגל ימי הווספה, מציג חנויות אופנה מקומיות, בתי קפה ומעדניות. אנגלית כמעט שלא קיימת בזירה, ושומו שמיים – הם גם לא שמעו על “דטקס” (דהיינו Tax Free Shopping) ככה שכנראה שבאמת אין כאן יותר מדי תיירות, למעט המשוגעים לווספה כמובן.

יום VI – לוקה

My name is Lucca / I live on the second floor  – בניגוד ל-Luka של סוזן, לוקה היפה הטוסקנית דווקא גרה בקומת הקרקע, שכן זו העיר היחידה שלא צריך לטפס בה לשום מקום. עדיין במסורת ה-ZTL צריך להשאיר את הרכב בפאתי העיר, הפעם דווקא בתוך החומה, אולם הפעם כל ההליכה ברחבי העיר, מהיפות שבערי טוסקנה בעיני הלונדונים, נעשית במישור.

לוקה, עיר אטרוסקית במקור, יושבה על ידי הרומאים ב-180 לספירה, ומאוחר יותר היתה לבירת הדוכסות של טוסקיה, שביססו הלומברדים בכיבושם את האזור. בלוקה יש אזכור גם להתיישבות של יהודים כבר בשנת 859 לספירה, בקהילת שהובלה ע”י משפחת קלונימוס המבוססת, שרבים מצאצאיה עברו לגרמניה ומזרח אירופה והיוו את הבסיס ליהדות אשכנז. במאה ה-17 היתה לוקה עיר מדינה לצד ונציה וג’נואה.

בלוקה מתמזל מזלנו לשבת בכיכר Piazza dell’Anfiteatro ולהנות מיריד הפרחים שפקד את המקום. מעבר לכך יש בלוקה שני מגדלים: Torra Guinigi המזוהה בזכות עצי האלון העתיקים שצומחים בראשו! ו-Torra della Ore – מגדל השעון, ממנו ניתן לראות את נוף העיר. בעוד הלונדונית מפצה על כך שלא “כבשה” את פסגת מגדל פיזה, יחד עם הלונדוני הקטן, הלונדוני והבנות נהנים מקפה “שביוקר” מול כנסיית Chiesa di San Michele in Foro – המתוארת כמו עוגת חתונה בשל קיפולי החזית הלבנה שלה.

מכאן אנחנו נוסעים לעמוד בדיל שנרקם מזה כבר כמה ימים, דרייב ת’רו של מקדונלדס בפאתי פונטדרה, וליקב “הבית” שלנו הצמוד לווילה, בו עדיין לא הספקנו לבקר! על כך בהמשך.

יום אחרון – כפרי נפת פיזה

לארי (Lari) הוא מהמקומות הבתוליים האלה שתוהים מדוע הם לא מופיעים כהמלצה רותחת אצל כל ה-so called “מומחי טיולים” של הלונלי פלאנט למינהם. היא מזכירה מאד את סאן ג’ימיניאנו – חנייה מחוץ לחומות ורחובות קטנים בעלייה לכיוון החומה העתיקה. אולם, בניגוד לסאן ג’ימיניאנו לארי היא רחוב וחצי בערך, ושהיינו שם היו בקושי שלוש קבוצות של תיירים (בינהם איטלקים, פליטים של “ימי הווספה” ועוד משפחה ישראלית).

עלייה תלולה לחומת המצודה הבצורה, בית קפה מקומי בכיכר, ג’לטו אוטנטית, ואיך לא – מפעל הפסטה הקטן של Martelli, שעדיין פועל מחומות העיירה. הביקור במפעל הפסטה הקטן אטרקטיבי להפליא ומומלץ בחום: המדריך, אוהב ישראל מושבע, עשה הפסקה כל פעם מההסברים לתיירים האיטלקים כדי לוודא שהישראלונדונים מבינים. תהליך ייצור הפסטה במכונות “המסורתיות” מרתק והקטנים מקבלים דוגמיות בכל שלב הייצור לגעת ולהרגיש. הפסטה עצמה (קנינו והכנו בלונדון) מעולה, הרבה יותר מהברילה הרגילה.

Lajatico ואנדראה בוצ’לי

במילה נספר שבדרך ללארי, עברנו בליאטיקו, כפר ילדותו של הזמר אנדראה בוצ’לי. ליאטיקו, שהוא לא יותר מכיכר אחת, נותן דרור לאומנות רחוב בדמות פסלים וציורי קיר מרהיבים. כחמש דקות מהכפר יש את Teatro del Silenzio אמפיתיאטרון אל מול נופי הגבעות הטוסקניות, שם בוצ’לי נותן הופעות מדי שנה. ליד התיאטרון גם מסעדה ובר בבעלות האמן המוכשר.

יין….!

הזן השולט באיזור הוא הסנג’ובזה, עמוד השדרה של יינות טוסקנה רבים. זנים אחרים שניתן למצוא כאן הם קברנה סוביניון, מרלו, סירה ואליקנטה (גרנאש). הסנג’ובזה, במיוחד, מתבטא באופן מובהק בתתי-האזור קיאנטי, מונטלצ’ינו, ומונטפולצ’יאנו.

מורשת הגפנים העשירה של טוסקנה והמגוון הגיאוגרפי ביססו את מעמדה כאזור מייצר יין בולט בבמה האיטלקית והעולמית כאחד. השילוב של תנאי גידול, מסורות ייצור יין בנות מאות שנים ומחויבות לאיכות מיקם את טוסקנה כנקודת מידה למצוינות בעולם היין.

יקבים רבים מאמצים שיטות ביו-דינמיות וגידול אורגני. יחד עם זאת ניתן לראות שהייבוא לאנגליה מביא רק יצרנים גדולים או יינות בוטיק שהתקשרו/בבעלות יבואנים גדולים, ככה שקשה להכיר טעמים חדשים, ולכן הטיול הזה היה מאד מעניין עבור הלונדונים שנחשפו ליינות בוטיק טוסקנים. מרבית היקבים שהרשימו אותנו דווקא לא היו וותיקים במיוחד, אך התגאו בהמשך המסורת הייננית המקומית, כולל שימוש בכלי חרס מעניינים לתהליך תסיסת היין.

היקב Castelvecchio קיים מתחילת שנות ה-2000, בבעלות בנות דודות חמודות בשם פריסקה ויוליה, שהחליטו להחיות את האהבה המשפחתית ולספק פרנסה לאביהן/דודם שאמונים על ייצור היין. היקב מייצר בשיטות אורגניות ומסמן את עצמו כ״עסק וורוד״: הדודות קלאודיה, לורה ואנטונלה אמונות יחד עם הבנות על מכירות, שיווק וניהול. יין הקינוח של היקב נעשה מענבי קיאנטי ומקבל סימון DOC (המעיד על ייצור מאיזור מסויים תחת תנאים ודרישות מחמירות).

יקב Cantina Le Palaia

רוברטה המקסימה חיכתה לנו בחלל היקב המרשים, הצופה על העמק ומפלי Le cascatelle dello Sterza. “אנחנו מאד מצטערים אנחנו בשיפוצים” התנצלה שאין להם מטבח ולא תוכל להאכיל אותנו בזמן טעימות היין. היקב הוקם ב-2005, והוא מייצר 70,000 בקבוקים בשנה. “הקרקע הגאותרמית נקראת באיטלקית La Terra Fumenta והיא משפיעה מהותית על הטרואר של ענבי האיזור.”

היין בו היקב מתגאה ביותר נקרא Sagrastano – בלנד ייחודי של ענבי סנג’ובזה ואליקנטה שנקרא על שם נזיר/הכומר אחראי על תחזוק הכנסייה וצלצול מגדל הפעמונים. טעם ייחודי מאד, שונה מהקיאנטי הטיפוסי.

יקב Tenuta De Ghizzano שכאמור בכפר האמנים גיזאנו. אזולה תכולת העיניים הסבירה לנו על היסטורית היקב הזה ועל היסטורית משפחת וונרוסי שצאצאיה הם עדיין הבעלים. המשפחה עתיקת יומין שהתיישבה בגיזאנו במאה ה-14 עם אילן יוחסין שמגיע עד שנת 803. היקב הזעיר נמצא במרתפי הווילה המשפחתית ותרם רבות לקידום יינות האיזור, עם הקמת האזור DOC Terra Di Pisa. היקב משתמש במכלים ייחודיים מבלנד של טרקוטה וחרס, היוצרים כלי תסיסה (אמפורה) שנועד להשלים את האדמה המקומית.

חווייתי ועוצמתי, ככל שניתן בימים טרופים אלו, טוסקנה נתנה היסח דעת מתבקש. הנהיגה הארוכה בכבישים הצרים לא מאפשרת להשתחרר עד הבקבוק שנפתח בערב, אולם אפילו בשמונה ימים, התקשנו למפות את כל ערי המחוז. ימי הווספה היו סוריאליסטים גם הם, כאשר האופנועים הצבעוניים הנושאים דגלים של מועדוני ווספות מכל אירופה, הקיפו אותנו מכל עבר.

הנסיעה מלארי לשדה התעופה הקטן של פיזה ארכה כארבעים וחמש דקות. בשדה”ת הפצפון של פיזה אנו נפרדים מהפז’ו הרחבה שהצליחה להחזיק שבוע של נסיעות בלי תדלוק (האיטלקים עוד לא שמעו שדיזל מזהם). השדה הזעיר (אל תדאגו הלונדונית בכ”ז מצאה מה לקנות בדיוטי) עמוס בפרסומות של “תיאטרון השתיקה” של בוצ’לי, מקדונלדס, עליה מהירה למטוס ואנו חושבים על הצד הישראלי של המשפחה שצריך לחזור בדרכים למילאנו ורומא, כדי לעלות לטיסה ארוכה יותר לישראל. פסח 2024 בטוסקנה, מה שבטוח – לונדון זה לא!