מחבר: הלונדונים

 40 דקות לקח לרכבת מקינג’ס קרוס למצוא את התחנה המנומנמת של היטצ’ין. 40 דקות שבסופן מצאנו לנו בקלות מונית שתיקח אתנו לחוות קדוול – לאחר שהיא במקרה נתקלה בתמונה סגלגלה ב’דיילי מייל’ שהובילה אותנו לטיול ספונטני של יום ראשון. £4 דמי כניסה זיכו אותנו בכרטיס כניסה, זוג מספריים ושקית ניילון בשביל ‘לקטוף כפי יכולתך’ ואטוטו מרבצי הלבנדר הסגול נפרשים בפנינו, למה שהסתבר כחווייה ריחנית בתרבות יום א’ מחוץ ללונדון.

חום יולי-אוגוסט אז היה כבד מאד / שעת צהריים והם מחפשים מקום להצטנן במקצת. לא, אל תבינו אותנו לא נכון, מזוג הלונדונים שמרבה להתלונן על מזג האוויר האפרורי של הבירה, לא תשמעו טרוניה או טענה על גל החום ששטף את האי הקטן. מסתבר שלונדון בשמש היא עיר תוססת ורותחת (תרתי משמע) כאשר בהיעדרם של מזגנים – כולם (אבל כולם) יוצאים לגנים ולפאבים המקומיים. למעשה “הסיטי אוף לונדון” כל כך הומה עד שלא ברור לנו מה מניע את הכלכלה המקומית בימים מהבילים אלו (מבשלות הבירה לא כלולות בתהיה). בשיא החום החלטנו למצוא פינה שקטה ומוצלת בה נצליח להיות קצת לבד, זאתאומרת…

בעודנו מחכים לזוג הצרפתי/ישראלי שמייבשים אותנו על הספות האקלקטיות (והלא נוחות במיוחד) ב-Sketch, לוגמים מוחיטו צונן שיפיג את השרב העוטה את הבירה באופן כה חריג, התחלנו לשחק קצת ב”what if…” what if היינו מקבלים את הצעתו של הקולומביאני ולוקחים זוג כרטיסים להופעה של הרולינג סטונ’ס שמשתוללת ברגעים אלו ממש בהייד פארק. what if היינו נדחסים עכשיו בין רבבות אנשים תחת מעטה של 30 מעלות חום ושומעים את הדי גווייתו של מיק ג’אגר שלא בא על סיפוקו כבר כמה עשורים ; what if המקום הזה שעיצב מרטין קריד לא היה כ”כ מוזר כאשר כוס אחת לא דומה לרעותה ; ו-what if…

במערב האי הבריטי, בסומרסט, שוכנת לה עיר גרגוריאנית מנומנמת בשם באת’ (Bathֶ). הרומאים היו הראשונים לזהות את הפוטנציאל הטמון במקום ובנו מרחצאות שנשמרו עד היום, ומקנות למקום – בין היתר – את הסטטוס של אתר מורשת עולמית. בהמשך למסורת הרומית, באת’ ידועה בתור עיירת קיט עמוסת מלונות יוקרה וספא אליה נוהרים רבבות אנגלים לבנבנים ותיירים כאחד. מאז שהלונדונים הם לונדונים, אנו מפנטזים על הליכה בבגדים וויקטוריאניים במדרכות האבן של באת’, והנה אחרי חודש מפרך בעבודה החלטנו לפנק את עצמנו בלילה באחד המלונות המקומיים, מרחק כשעתיים נסיעת רכבת מהבירה.

כבר יותר משנה שאנו מתלוננים על הבירה הבריטית האפרורית, אבל האמת היא שהעיר מציעה אפשרויות בילוי מגוונות שקשה למצוא בכל מקום אחר. ביקורם של שני זוגות חברים טובים, הוביל לפתיחה מחודשת של המפה. הכוונה היא כמובן למפת הכוכבים של מישלן, המתפרסמת כל שנה ומעניקה ליחידות סגולה את הכוכב המיוחל (שאפילו אהרוני מעולם לא קיבל!). לונדון, על שלל מגרעותיה, עמוסה לעייפה במסעדות שזכו להיכנס לרשימה. לרגל הגעתם של האורחים יצאנו לסיבוב בין שתי כוכביות שכאלה, שמתהדרות ב”שף סלב”. שתיהן מתיימרות לקחת את הבישול הבריטי הלא מרשים בעליל ולתת לו טוויסט פיוז’ן מולקולרי – ואם התבלבלתם וצריכים מילון עברי-אנגלי-פלצני – דעו שאתם…

ביקור חולין בצפון מזרח העיר, בצהריי יום ראשון, הביא אותנו לשוטטות לא אופיינית ב-Hackney. שכונה מזרח לונדונית זו צברה בשנים האחרונות מוניטין של מעוז אופנתי – אומנתי, כאשר בניגוד למזרח הדרומי יותר – יחד עם אוכלוסיית ההיפסטרים ניתן למצוא בהקני גם חבר’ה כמוכם וכמוני. במבט ראשון, ואולי זה היה רק מזג האוויר האפור שהכה בניגוד לתחזית, השכונה נראתה מנומנמת למדי, עם ארכיטקטורה של פרוור בריטי טיפוסי משובץ בבנייני אבן כבדים, לצד אי אלו מבנים תעשייתיים, לופטים וסטודיוס… ההליכה הובילה אותנו לרחוב Broadway Market – מקום אותו הלונדונית כבר מזמן סימנה כיעד לביקור. הרחוב עצמו מתאפיין בבתי קפה וברים מאאגניבים כאשר אוכלוסית…

בניגוד למנהגנו הקבוע לעשות דברים ואז לרשום עליהם (ע”ע ‘בלוג’) הלונדונים הפעם החליטו להיכנס לדלוריאן ולכוון את מחוגי השעון לקיץ 2013 … מסתבר שבעתיד הקרוב הבירה האפרורית לובשת את צבעיה של ניו-יורק התוססת כאשר מסעדות • חנויות • מלונות • וסתם מקומות של “האנג אאוט” מגיעים אלינו היישר מהתפוח הגדול, ומצטרפים לבלת’זר – עליה כבר סיפרנו. ההבדל בשביל הישראלים הוא 500-700$ הפער בין כרטיס טיסה לשם או לכאן (שכנראה יבוזבז בהמשך על הפער במחירים בחנויות), וכמובן מזג אוויר יותר אפרורי, למרות שאנחנו מקווים שעד הקיץ הנושא ייפתר (?!). גזרו ושמרו כשתחפשו לאן לברוח מהחום הגדול של יולי-אוגוסט בישראל. מומלץ.

בצד אחד של הזירה כניסה חשוכה ובדיקה גופנית, תעודות זהות וכמובן שרשימה מודפסת ובאונסרים מזרח אירופאים, איפשהו בכניסה צדדית של הלונדון ת’יאטר. מהצד השני כניסה מנומנמת למונומנט עגול לונדוני, עם ספסלי עץ “נוחים”, תור לאיסוף כריות ושמיכות מסדרנים אנגלים בגיל הזהב, איפשהו על הגדה הדרומית של התמזה. אם ה”אסימון עוד לא נפל” אז הרי שהלונדונים יצאו למלחמת תרבויות פר אקסלנס כדי להשוות רשמים ממועדון לילה ברזילאי בפאתי קובנט גרדן (ממש כאילו היו שוב בני טיפש עשרה) – Guanabara, לבין הצגת טרום בכורה של ה-Tempest, במקום הכי שייקספרי בלונדון – ה-Shakespeare’s Globe Theatre.

הדבר הראשון שרואים כאשר מתקרבים ל-Heron Tower המפלצתי בן 46 הקומות, שנחנך בשנת 2011 בצמוד לליברפול סטריט סטיישן, אחד ממעוזי הסיטי המובהקים – הוא התור הארוך בהמתנה למעלית השקופה שמובילה לקומות 38-40 של הבניין. התור, לא תמיד היה נחלת המקום, רק שלא מזמן נפתח פה הסניף הלונדוני הראשון של “סושי סמבה” וכבר משעות הערב המוקדמות – כל “הסיטי בויז” ממתינים בסבלנות כדי להיכנס לבר הפתוח בקומה ה-38, מקום אליו לא ניתן להזמין מראש. אנחנו לעומת זאת עברנו את התור בקלילות יחסית, מאחר ושמותינו היו רשומים מבעוד מועד. אולם שמנו פעמינו לא לסושי סמבה, אלא לאחות הגדולה והיותר אקסקלוסיבית, המתהדרת ברשימת המתנה…

את העובדה שהלונדונים בחרו לבלות את חופשת הפסח שלהם בישראל, ניצלו אחותו של הלונדוני ובני משפחתה שהחליטו להעביר את הפסח שלהם בחוג הארקטי – זאת אומרת: לונדון. טוב, נכון שהם לא התכוונו לקפוא בסופות שלגים וטמפרטורות של מינוס 2 מעלות בבירה המלכותית – אבל כך ייעשה לאיש שבחר להבריז מסדר פסח אצל סבא וסבתא, ולהתפקר עם סקונס ופיש אנד צ’יפס. וכך שחזר הלונדוני (הלונדונית בחכמתה נשארה בישראל) מצא חמישה ארטיקים קפואים בדירה הקטנה שבצפון לונדון, כמו גם חשבונות גז שלא יביישו את קידוח תמר. מאחר ובין החמישה ניתן למצוא ילדים בגילאים 10-12.5, אחת מהם כבר הספיקה להשאיר את חותמה על…